תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים נדחתה עקב סתירות מהותיות בעדויות ופגמים בראיות - בית המשפט קבע כי לא הוכחה התרחשות התאונה ופטר את חברת הביטוח מחבותה

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בקריות נדונו שתי תביעות משולבות בתיק מספר תאד"מ 9616-09-22 ותאד"מ 33066-09-22. התובע בתיק הראשון היה חוסאם שיח' (להלן: "חוסאם"), אשר היה מיוצג, נגד איליא שומלי (להלן: "שומלי") והפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"). התובע בתיק השני היה שומלי נגד חברת הביטוח. פסק הדין ניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה אסתי שחל ביום 22 יולי 2025, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לנטל ההוכחה בתביעות ביטוח ולחשיבותן של עדויות עקביות באישור התרחשות מקרה ביטוח. שמות באי כוח הצדדים לא נזכרו בפסק הדין.

עניינן של התביעות נסב סביב תאונת דרכים נטענת שאירעה ביום 22.11.2021 בה היו מעורבים רכב מסוג טיוטה קורולה בבעלותו של חוסאם ורכב מסוג פיג'ו בבעלותו של שומלי (להלן: "התאונה"). רכבו של שומלי היה מבוטח, על פי הנטען, בחברת הביטוח בביטוח מקיף. כתוצאה מהתאונה הנטענת נגרמו לשני הרכבים נזקים משמעותיים.

חוסאם הגיש תביעה נגד שומלי וחברת הביטוח לתשלום פיצויים בסך 36,154 שקל, הכולל נזק כולל לרכבו, שכר טרחת שמאי ובצירוף הוצאות נלוות. שומלי הגיש תביעה נגדית נגד חברת הביטוח לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבו, בהתבסס על פוליסת הביטוח הקיימת.

המחלוקת המרכזית בתיק לא נסבה סביב גובה הנזק או מידת האחריות, אלא סביב שאלה יסודית יותר - האם התאונה התרחשה בפועל. חברת הביטוח טענה כי התאונה לא התרחשה כלל, וכי נמסר לה מידע כוזב אודותיה, ובכך הופרו תנאי הפוליסה. על פי טענת חברת הביטוח, מדובר במקרה של הונאת ביטוח ומסירת מידע כוזב במטרה לקבל פיצוי שלא כדין.

חוסאם העיד כי התאונה התרחשה כאשר רכבו של שומלי התנגש בו מאחור במהלך נסיעה בכביש שהתעקל. לטענתו, הוא נסע יחד עם חברו מוחמד אחמד בילאל (להלן: "בילאל") בדרכם לאכול בתמרה. העדות הזו נתמכה על ידי בילאל שהעיד כי נכח ברכב בעת התאונה.

שומלי מסר גרסאות סותרות ומשתנות לגבי נסיבות התאונה. בכתב התביעה טען כי רכבו פגע ברכבו של חוסאם שעמד בצד הכביש. בעדותו בבית המשפט מסר תחילה כי רכבו של חוסאם בלם בפתאומיות ולכן התנגש בו, אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי הבחין ברכבו של חוסאם עומד חציו בשוליים וחציו על הכביש. כאשר עומת עם גרסתו הקודמת, שינה שוב את גרסתו וטען כי לא הבחין כלל שחוסאם בלם את רכבו.

הוכחת התביעה הסתבכה עוד יותר בשל סתירות מהותיות נוספות שעלו מעדויות התובעים. חוסאם מסר לחוקרת מטעם חברת הביטוח (להלן: "החוקרת") כי הנוסע שהיה עמו ברכב היה חברו בשם "מריסי מריסאת", אך בבית המשפט העיד כי נסע עם בילאל. כמו כן, נמצאו סתירות בנוגע למקום החלפת הפרטים - חוסאם טען בעדותו כי החליף פרטים במוסך, אך לחוקרת מסר כי החלפת הפרטים נעשתה במקום התאונה.

נושא בעייתי נוסף היה היעדר תיעוד ממקום התאונה הנטענת. למרות שהתאונה התרחשה בעידן שבו תיעוד באמצעות מצלמות סלולריות הוא דבר שבשגרה, אף אחד מהמעורבים לא צילם תמונות ממקום התאונה. חוסאם אף טען תחילה כי לא צילם דבר, אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי צילם את תעודת הזהות של הנהג הפוגע - אך תצלום זה לא הוגש כראיה.

סתירות נוספות עלו בנוגע להזמנת הגרר ואופן התנהלות הצדדים לאחר התאונה. חוסאם ובילאל העידו כי בנו של שומלי, אברהים, הגיע עם גרר שגרר את הרכב למוסך השייך לאביו של בילאל. לעומת זאת, אברהים העיד כי תחילה הגיע למקום התאונה ורק לאחר מכן התקשר לגרר. כמו כן, התובעים לא הביאו לעדות את איש הגרר או את בעל המוסך, דבר שפגע במהימנות גרסתם.

הרשמת הבכירה אסתי שחל קבעה עמדה לפיה חוסאם ושומלי לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח את התרחשות התאונה. בית המשפט הדגיש כי הנטל הראשוני בקרות מקרה הביטוח מוטל על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח, ורק לאחר מכן עובר הנטל לחברת הביטוח להוכיח את התקיימותם של החריגים לכיסוי.

בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר נימוקים מרכזיים. ראשית, עדויות הצדדים לא הותירו רושם אמין ומהימן וסבלו מסתירות מהותיות. עדותו של שומלי הייתה מבולבלת, בלתי עקבית ומתפתחת תוך כדי החקירה הנגדית בבית המשפט. השינויים החוזרים ונשנים בגרסאות והיעדר תימוכין מספקים הקימו ספק של ממש לעצם התרחשותה של התאונה.

שנית, בית המשפט מצא כי עדותו של בילאל אינה אמינה. הסתירה בין הגרסה שמסר חוסאם לחוקרת מחברת הביטוח לגבי זהות הנוסע לבין עדותו של בילאל, בצירוף העובדה, שמדובר בפרט מהותי שמצופה מאדם לזוכרו, הובילה למסקנה כי בילאל לא היה נוכח באירוע. שלישית, היעדר מוחלט של תיעוד ממקום התאונה עורר תמיהה משמעותית. בעידן שבו תיעוד באמצעות מצלמה הוא דבר שבשגרה, ובפרט באירוע מהותי כמו תאונת דרכים, מצופה היה כי לכל הפחות אחד מהנוכחים יתעד את מצב הרכבים בזירה.

רביעית, הסתירות בנוגע למסירת הפרטים, לנסיבות הגרירה ולזהות העדים, יחד עם אי הבאתם של עדים רלבנטיים כמו איש הגרר ובעל המוסך, פגעו באמינות הגרסאות. בית המשפט הדגיש כי אי הבאת עדים שהיו אמורים לחזק את גרסתם של התובעים פועלת לחובתם. חמישית, נמצאו סתירות נוספות בפרטים כמו יעדם של חוסאם ובילאל, ביום התאונה הנטענת, מצבו הרפואי של שומלי, ומכירת הרכב הפגוע. שומלי אף הכחיש בעדותו דברים שמסר בבירור לחוקרת מטעם חברת הביטוח, על אף שחתם על טופס ההודעה.

למרות דחיית התביעות נגד חברת הביטוח, בית המשפט קיבל את תביעתו של חוסאם נגד שומלי באופן נפרד. זאת מאחר ושומלי הודה במפורש באחריותו להתרחשות התאונה. בהתאם לעקרון ההודאה הפורמלית, כאשר נתבע מודה בטענה עובדתית של התובע, הוא פוטר את התובע מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה.

בית המשפט הבהיר כי ההודאה הפורמלית של שומלי כלפי חוסאם אינה כופה על חברת הביטוח ממצא עובדתי שלא הוכח. מכאן שאף שהמסקנה היא שלא הוכח כי התרחשה תאונה, אין מניעה לחייב את שומלי בתשלום נזקיו של חוסאם על פי הודאתו.

לבסוף, חייב בית המשפט את שומלי לשלם לחוסאם את מלוא הפיצוי בסך 36,654 שקל בצירוף הוצאות משפט, בהתבסס על חוות הדעת השמאית שלא הייתה עליה מחלוקת. כמו כן, חייב את חוסאם ושומלי לשלם לחברת הביטוח שכר טרחת עורך דין.

פסק הדין הינו בעל חשיבות רבה בתחום דיני הביטוח ומבהיר מספר עקרונות יסוד. ראשית, הפסיקה מדגישה את חובתם של מבוטחים להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח בראיות משכנעות ועקביות. אי עקביות בעדויות, סתירות מהותיות והיעדר תימוכין ראייתיים עלולים להוביל לדחיית התביעה.

יתר על כן, הפסיקה מחזקת את העיקרון לפיו חברות הביטוח זכאיות לבחון בקפידה תביעות המוגשות אליהן ולערוך חקירות מקיפות. דו"ח חקירה מקצועי ועקבי, המבוסס על עדויות מתועדות והקלטות, מהווה ראיה חשובה בהליכים משפטיים.

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי