בית המשפט השלום בראשון לציון קבע: נפגע תאונת עבודה זכאי לפיצויים בהיקף של מעל מיליון וחצי שקלים - שיעור הנכות התפקודית נקבע כזהה לנכות הרפואית

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט השלום בראשון לציון בשבתו כבית משפט לתביעות נזיקין נדונה תביעתם של פלוני ופלונית (להלן: "התובע והתובעת בהתאמה") אשר יוצגו על ידי עו"ד עמית גנסין ואח', נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב חובה ("הפול") בע"מ (להלן: "הנתבעת") אשר יוצגה על ידי עו"ד שלמה ברקוביץ' ועו"ד גיל סבן ואח'. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט דב גוטליב ביום 13 יולי 2025, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לחישוב פיצויים לנפגעי תאונות עבודה, כולל הקשר בין הנכות הרפואית לתפקודית ושיעור הפיצויים הראוי.

עניינו של התיק נסב סביב תאונת עבודה קשה שאירעה ביום 20.7.2017, בה נפגע התובע (יליד 2.6.1977) כאשר רכב על אופנוע ורכב צד שלישי התפרץ לנתיבו (להלן: "התאונה"). התובע בלם, נפל מהאופנוע ונגרמו לו נזקי גוף קשים שכללו שבר בטיביאל פלטו ברך שמאל, פגיעה נוירולוגית ופסיכיאטרית חמורה. התובעת השנייה היא רעייתו של התובע, שהגישה תביעה נפרדת על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח הלאומי כתאונת עבודה, והתובע עבר סדרה של ניתוחים מורכבים כולל ORIF (Open Reduction Internal Fixation) וארתרוסקופיה בברך. במהלך התהליך הרפואי התובע סבל מסיבוכים נוספים כולל דלקת צלוליטיס ובעיות בהחלמה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות צמיתה ומשוקללת בשיעור 53.45%, המורכבת מ-30% נכות אורתופדית, 30% נכות פסיכיאטרית (PTSD) ו-5% נכות נוירולוגית.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת הכאב העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות כרונית בתחום הכאב בשיעור 20% נכות, כאשר מחצית הנכות חופפת לתחום האורתופדיה. קרי, לתובע נותרה נכות נוספת בתחום הכאב בשיעור 10%. בנוסף, המוסד לביטוח הלאומי הפעיל את סמכותו לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), והעמיד את נכותו של התובע על 81% לצורכי תגמולי נכות.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה סביב שיעור הנכות התפקודית של התובע. התובע טען כי נכותו התפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית, וכי הוא זקוק לעזרה סיעודית נרחבת בכל פעולות היום יום. מומחה השיקום מטעם בית המשפט תמך בעמדה זו וציין כי התובע הוא למעשה "חולה סיעודי" הזקוק לסיוע בהלבשה, רחצה ותנועה בסיסית. המומחה תיאר כי התובע נמצא שכוב במיטתו, מדווח על כאבים קשים בכל ניסיון להניע את ברכו, וכי קיימת אטרופיה משמעותית בשרירי הירך משמאל.

מנגד, הנתבעת טענה כי הנכות התפקודית של התובע נמוכה משיעור הנכות הרפואית. לעמדתה, התובע אינו סיעודי, הוא מתהלך ברחוב בעזרת קב, אינו עושה שימוש בכיסא גלגלים כפי שהצהיר בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי, נוסע בתחבורה ציבורית ונוהג ברכב, מתלבש לבד ומבצע פעולות שונות בביתו באורח המעיד כי אינו נזקק לעזרה סיעודית. הנתבעת הציגה ראיות מתוך חקירה פרטית, כולל סרטונים המתעדים את התובע מתפקד באופן עצמאי - מתהלך ברחוב בעזרת קב, עולה ויורד במדרגות, מוריד כביסה ונוהג ברכב. לטענת הנתבעת, הראיות מוכיחות שהתובע אינו סיעודי ומסוגל לתפקד באופן עצמאי ברוב המטלות. כמו כן, בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי הוא נוהג ברכב, וכי יצא לחו"ל מספר פעמים לבדו.

התובע הסביר כי הסרטונים מתעדים רק רגעים ספציפיים ואינם משקפים את מצבו הכללי. לטענתו, כל פעילות דורשת ממנו מאמץ רב ובעקבותיה הוא זקוק למנוחה ממושכת בשל כאבים עזים, סחרחורות ועייפות. התובע הדגיש כי איבד את יכולתו לעבוד כמלמד בישיבה, מקום בו עבד במשרה חלקית לפני התאונה. 

השופט דב גוטליב, שכתב את פסק הדין, קבע הלכה מאוזנת לפיה שיעור הנכות התפקודית של התובע זהה לשיעור הנכות הרפואית - 58.1%. בית המשפט הדגיש כי התובע אמנם סובל מפגיעות חמורות וזקוק לעזרה במטלות שונות, אך לא ניתן להגדירו כ"חולה סיעודי" הזקוק לעזרה בכל פעולות היום יום.

בית המשפט ביסס את החלטתו על שלושה עמודי תווך מרכזיים: הראיות הרפואיות - תלונות התובע מתיישבות עם הנכות שנקבעה במוסד לביטוח הלאומי ועם מסקנות המומחים בתחום הכאב והאורתופדיה; הראיות התפקודיות - הסרטונים מוכיחים שהתובע מסוגל לפעולות בסיסיות אך תפקודו רחוק מלהיות מושלם; האיזון הנדרש - יש להכיר בפגיעה המשמעותית מבלי להגזים בחומרתה.

לגבי הפגיעה בכושר ההשתכרות, קבע בית המשפט שיעור נכות גבוה יותר של 81% (בהתאם לקביעת המוסד לביטוח הלאומי לאחר הפעלת תקנה 15). השופט גוטליב הסביר כי התובע יתקשה עד מאוד לשוב לעבודתו הקודמת כמלמד בישיבה, ואף לאתר מקום עבודה אחר המתאים למגבלותיו, בין היתר בשל הפגיעה הפסיכיאטרית הנוספת לנכות האורתופדית. 

פסק הדין קבע פיצויים כוללים בסך 1,758,681 שקל, המחולקים כדלקמן: הפסד שכר והפסד פנסיה בעבר - 229,719 שקל; גריעה מכושר השתכרות והפסד פנסיה - 372,601 שקל; עזרת הזולת - 640,177 שקל; הוצאות רפואיות וניידות - 211,608 שקל; התאמת דיור - 200,000 שקל; נזק לא ממוני - 104,576 שקל. לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח הלאומי בסך 481,460 שקל, הסכום הסופי עמד על 1,277,221 שקל, מתוכו הוקפא סכום של 707,749 שקל עד להכרעה בתביעת התובע לקצבת שירותים מיוחדים במוסד לביטוח לאומי.

פסק הדין מכריע מחלוקת מהותית בנושא הקשר בין נכות רפואית לתפקודית ומספק הנחיות ברורות לגורמי הביטוח ולזכאים לפיצויים. הפסיקה מבהירה כי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במכלול הראיות הרפואיות והתפקודיות, מבלי להסתמך אך ורק על חוות דעת מומחה אחת או על ראיות חלקיות. המשמעות המעשית של פסק הדין היא הבהרה כי חברות הביטוח לא יכולות להסתמך אך ורק על ראיות מחקירה פרטית להפחתת שיעור הנכות התפקודית, ובמקביל נפגעי תאונות עבודה לא יוכלו לטעון לנכות תפקודית גבוהה משמעותית ללא תמיכה בראיות אובייקטיביות. הפסיקה מעודדת גישה מאוזנת הלוקחת בחשבון את כל ההיבטים של מצבו של הנפגע.

פסק הדין גם מחזק את החשיבות של הערכה מקיפה על ידי מומחים בתחומים שונים, כולל רפואת כאב ושיקום, ומדגיש כי על בית המשפט לאזן בין התרשמות המומחים לבין ראיות אמפיריות מהשטח. הפסיקה מספקת כלים ברורים לחברות ביטוח ולמבוטחים להעריך נכונה את שיעור הפיצויים הראוי, תוך הבטחת איזון הוגן בין זכויות הנפגע לבין הצורך במניעת הגזמות בתביעות פיצויים. כמו כן, פסק הדין מדגיש את החשיבות של תיעוד רפואי מקיף ובחינה מומחית רב-תחומית בהערכת נזקי גוף מורכבים. עוד ראוי לציין כי פסק הדין מחזק את עמדת בתי המשפט לפיה יש לבחון את מלוא ההיבטים של חיי הנפגע, כולל יכולתו לתפקד במשפחה ובחברה, ולא רק את ההיבטים הרפואיים הפורמליים. פסק הדין מבטא מגמה של מתן פיצוי הוגן ומאוזן, תוך הכרה בסבלו של הנפגע מחד ושמירה על יציבות מערכת הביטוח מאידך.