האם הפרת תנאי מיגון מצדיקה שלילה מלאה של תגמולי ביטוח או רק הפחתה יחסית?

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בנתניה נדונה תביעתם של כמל ומוחמד אזברגה (להלן: ״התובעים״) שיוצגו ע״י עוה״ד רמי שדה כנגד מנורה מבטחים ביטוח בע״מ (להלן: ״הנתבעת״) שיוצגה ע״י עוה״ד עידו רביד. פסק הדין ת״א 40004-05 ניתן מפי כבוד השופט אלי ברנד ביום 28 מאי 2024.

ענייננו בתביעה כספית בגין השלמת הפרש תגמולי ביטוח בעקבות גניבת רכב. רכבם של התובעים, אשר היה מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת, נגנב. הנתבעת הפחיתה 82% מהתגמולים, בטענה שהקוד הסודי של מערכת המיגון הושאר ברכב בניגוד להוראות הפוליסה.

התובעים טענו להיעדר דרישה מפורשת לקוד סודי בפוליסה, ולשיעור הפחתה מופרז. מנגד, הנתבעת דרשה שלילת כיסוי מלאה בשל מרמה, או לחלופין הצדקת ההפחתה. המחלוקת העיקרית בתיק זה נסבה סביב שאלת הצדקת ההפחתה המשמעותית בתגמולי הביטוח, והאם יש מקום לשלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי או להפחתה מתונה יותר. 

בית המשפט דן ופסק: 

הנתבעת טענה לשלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח(הדן במרמה בתביעות ביטוח). בית המשפט דחה טענה זו משני טעמים עיקריים. בראש ובראשונה, צויין כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה ולא במכתב הדחייה המקורי, בניגוד להנחיות המפקח על הביטוח אשר נקבעו כמחייבות על ידי פסיקת בית המשפט העליון. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש,  כי סעיף 25 מתייחס לשלב בירור החבות ולא להתנהלות במהלך ההליך המשפטי.

בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי בשלב בירור החבות, התובעים לא הטעו את הנתבעת אלא הודו בפני החוקר מטעמה כי הקוד הסודי נותר ברכב. על בסיס מידע זה, הנתבעת החליטה להפחית את התגמולים ולא לשלול אותם לחלוטין. אמנם בהליך המשפטי הכחישו התובעים את הותרת הקוד ברכב, אך נקבע כי התנהלות זו אינה רלוונטית לשאלת שלילת הכיסוי לפי סעיף 25.

נוסף על כך, בית המשפט הדגיש, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון כי לשם שלילת הכיסוי נדרשת הוכחת שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות, מודעות המבוטח לאי-נכונותן, וכוונה להוציא כספים במרמה. בהתייחסו למקרה דנן, קבע בית המשפט כי לא הוכח אפילו היסוד השני בדבר מודעות המבוטח להיות העובדות לא נכונות. מכאן נגזרה המסקנה המתבקשת כי לא ניתן לייחס לתובעים כוונת מרמה בהוצאת כספים מן הנתבעת. בהקשר זה, בית המשפט הדגיש, כי להוכחת יסוד בעל אופי פלילי כמו כוונת מרמה, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר מהרגיל בהליך אזרחי. משכך, דחה בית המשפט את טענת הנתבעת לשלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי.

לאחר דחיית הטענה לשלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי, פנה בית המשפט לבחון את סוגיית הפחתת תגמולי הביטוח. 

התובעים טענו, כי אין בפוליסה דרישה מפורשת לקיומו של קוד סודי למערכת המיגון, ולכן לא ניתן להסתמך על ההוראה האוסרת השארת הקוד ברכב כבסיס לצמצום הכיסוי הביטוחי. בית המשפט דחה טענה זו. 

בית המשפט הדגיש, כי הפוליסה דורשת במפורש התקנת מערכת איתור חצי פעילה המתריעה בעת ניתוק מחשב ניהול המנוע, וכי הקוד הסודי, המשמש לנטרול תקני של המערכת, הוא חלק בלתי נפרד מדרישה זו. לפיכך, קבע בית המשפט כי הקוד הסודי הוא חלק אינטגרלי מן התנאי של התקנת מערכת האיתור, ועל כן ההוראה בדבר אי-הותרת הקוד ברכב תקפה ומחייבת.

בית המשפט דוחה טענות משניות נוספות של התובעים. ראשית, נדחתה הטענה כי קיומו של שולל תנועה נוסף במפתחות הרכב מבטל את חשיבות הקוד הסודי. השופט קבע כי די בכך שאחת ממערכות ההגנה מחייבת שימוש בקוד סודי כדי להחיל את הדרישה להרחקתו מהרכב. שנית, נדחתה הטענה להיעדר קשר סיבתי בין הותרת הקוד ברכב לבין הגניבה, בהיותה הרחבת חזית אסורה, שכן, היא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים.

התובעים טענו, כי הנתבעת לא קיימה את חובת ההבלטה הקבועה בתקנה 3 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), הדורשת כי סייג לחבות המבטח או להיקף הכיסוי יפורט בפוליסה בסמוך לנושא שהוא נוגע לו או יובלט במיוחד. 

בית המשפט הזכיר את פסיקת השופטת ברק-ארז בע״א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע״מ נ׳ ״אריה״ חברה לביטוח בע״מ, המדגישה כי חובת ההבלטה נועדה לאזן פערי כוחות ומידע בין מבטח למבוטח, ולהבטיח שהמבוטח מודע לתנאים המגבילים את זכאותו לתגמולים.

בענייננו, בעמוד הראשון של המפרט מופיעה הפניה מודגשת לשינוי בדרישות המיגון, ובעמוד הבא מצוינת ההוראה בדבר החזקת הקוד הסודי מחוץ לרכב, מודגשת בקו כפול. בית המשפט קבע כי אופן הדגשת הסייג אינו עונה במדויק על הוראות התקנות, אך עדיין נותן מענה מספק לצורך ליידע את המבוטח. זאת, בהתבסס על המלומד שחר ולר לפיו המבחן לעמידה בדרישת ההבלטה הוא האם אדם סביר המעיין במסמך יכול ללמוד בקלות על קיומו של החריג או התנאי לחבות. 

לאחר שקבע כי יש הצדקה להפחתת התגמולים, בית המשפט בחן את שיעור ההפחתה הראוי. הנתבעת הפחיתה 82% מהתגמולים, בטענה שזהו היחס בין הפרמיה ששולמה לבין הפרמיה שהייתה נגבית ללא אמצעי המיגון. 

בית המשפט מצא כי שיעור הפחתה זה מופרז. נקבע כי הפוליסה דרשה שני אמצעי מיגון: שולל תנועה ומערכת איתור, כאשר רק מערכת האיתור נוטרלה עקב מחדל התובעים. לפיכך, קבע בית המשפט כי השוואה לפרמיה ללא אמצעי מיגון כלל אינה הולמת את המצב בפועל.

בית המשפט קבע, כי הנתבעת לא הוכיחה את המשקל היחסי של כל אחד מאמצעי המיגון בקביעת הפרמיה. בהיעדר נתונים אלו, הניח בית המשפט כי לשני האמצעים משקל שווה. מכאן, שהפחתת הפרמיה עבור פוליסה הכוללת רק אמצעי מיגון אחד אמורה להיות מחצית מההפחתה בהעדר שניהם.

לפיכך, קבע בית המשפט כי אין הצדקה להפחתה של 82% משיעור התגמולים, אלא רק להפחתה בשיעור של 41%.

סוף דבר: בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי. נקבע כי אין הצדקה לשלילה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי, אך יש מקום להפחתת התגמולים עקב הפרת תנאי הפוליסה. שיעור ההפחתה הראוי הוא 41% ולא 82% כפי שטענה הנתבעת. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעים 59% מסכום הנזק המוסכם (162,000 ₪), בניכוי הסכום ששולם כבר למוסד לביטוח לאומי.