בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת קבע: חברת ביטוח תזכה בערעור כאשר תובע נכשל להוכיח אירוע תאונה - עדות יחידה של בעל דין מחייבת סיוע ושיהוי בהגשת תביעה פוגע באמינות הטענות

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נדון ערעורה של איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המערערת") אשר יוצגה על ידי עו"ד ש. גליק ואח', נגד לוטוף אבו חמד, עזבון המנוח חמודה ג'מיל ז"ל, שיבלי לוריס, חמודה נאילה, חמודה שאדי, חמודה פאתן, חמודה נאהד, חמודה נאוראס, חמודה חליל, חמודה שרהאן וחמודה לילא (להלן: "המשיבים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד מחמוד דלאשה. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט אברהם אברהם ביום 13 במאי 2025, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לנטל ההוכחה בתביעות נזיקין מול חברות ביטוח, חובת הסיוע לעדות יחידה של בעל דין והשפעת השיהוי בהגשת תביעות על אמינותן.

עניינו של ההליך ע"א 45243-12-24 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' לוטוף אבו חמד ואח', בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, אשר קיבל את התביעה שהגיש המשיב הראשון כנגד המערערת לפיצוי בגין נזקי תאונת דרכים. בהתאם, ביום 17 בדצמבר 2013 אירעה לכאורה תאונת דרכים בה היו מעורבות מכוניתו של המשיב הראשון ומכונית שהיתה נהוגה בידי המנוח ג'מיל חמודה ז"ל (להלן: "המנוח"). לטענת המשיב הראשון, בעת שנסע בכביש סמוך לבועיינה נוג'ידאת, נסע מולו כלי רכב בו נהג המנוח. המנוח סטה למסלול הנגדי, ועל מנת להימנע מהתנגשות הסיט המשיב הראשון את מכוניתו לצד הדרך, איבד שליטה והידרדר לתעלת מים (להלן: "התאונה"). כתוצאה מכך נגרם למכונית נזק שהוערך בסך 60,720 שקל. התביעה הוגשה כנגד חברת הביטוח של המנוח, המערערת, כמעט שבע שנים לאחר התאונה, סמוך לפני פקיעת תקופת ההתיישנות.

בית המשפט השלום קבע, כי המשיב הראשון הוכיח את אירוע התאונה, וחרף קיומן של "סתירות קטנות" בעדותו, השתכנע מעדותו של המשיב הראשון וקבע כי התאונה אכן אירעה. בית המשפט השלום קבע כי משהוכחה התאונה, עובר הנטל למערערת לשכנע מדוע היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, וכי טענתה למרמה דורשת רמת הוכחה גבוהה מהרגיל במשפט אזרחי - דבר שלא עלה בידה לעשות, לפי קביעת בית משפט השלום. לפיכך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית המשפט השלום ודחה את התביעה המקורית, בקובעו כי המשיב הראשון לא הוכיח את אירוע התאונה כנדרש.

בערעור במחוזי טען המשיב הראשון, כי מיד לאחר התאונה המנוח הודה בפניו באחריותו למעשה, על ידי סטייתו למסלול הנגדי. המשיב הראשון הציג עדויות של אשתו ואחיו כתמיכה לגרסתו, וכן הסתמך על הודעה שמסר המנוח למשטרה. 

מנגד, המערערת טענה כי מדובר בתביעת מרמה, כאשר המשיב הראשון והמנוח עשו יד אחת על מנת להוציא ממנה פיצוי על נזקי מכוניתו של המשיב הראשון, מכיוון שלאחרון לא היה ביטוח מקיף. המערערת הדגישה את השיהוי החמור בהגשת התביעה - כמעט שבע שנים מאז התאונה וכשש שנים לאחר שהיא דחתה את התביעה הראשונית. היא טענה כי נגרם לה נזק ראייתי חמור, שכן בינתיים נפטר המנוח ולא ניתן עוד לחקור אותו על הנסיבות. בנוסף, הציגה המערערת סתירות מהותיות  בין עדותו של המשיב הראשון בבית המשפט לבין דבריו בפני חוקרי הביטוח.

השופט המחוזי אברהם אברהם, שכתב את פסק הדין בערכאת הערעור, קבע כי המשיב הראשון לא הצליח להוכיח את אירוע התאונה כנדרש. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על מספר עקרונות מרכזיים: דרישת סיוע לעדות יחידה - עדותו של המשיב הראשון היא עדות יחידה של בעל דין, הדורשת סיוע על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). הסיוע שהוצע על ידו (עדויות אשתו ואחיו) אינו מהווה סיוע אמיתי שכן אינו קושר את מכונית המנוח לתאונה; אי קבילות הודעת המנוח במשטרה - בית המשפט המחוזי קבע כי הסתמכותו של בית משפט השלום על הודעת המנוח במשטרה אינה אפשרית, מאחר שמדובר בעדות שמיעה שאינה עומדת בחריגים הנדרשים; סתירות מהותיות בעדויות - השופט דחה את הטענה כי מדובר ב"סתירות קטנות", וקבע כי הסתירות בין עדותו של המשיב הראשון בבית המשפט לבין דבריו בפני חוקרי הביטוח הן מהותיות.

בית המשפט המחוזי הדגיש במיוחד את הסתירה המהותית בין הודעת המשיב הראשון במשטרה, לפיה המנוח הגיע אליו מיד לאחר התאונה והודה באחריותו, לבין דבריו בפני חוקרי הביטוח שם סיפר שהמנוח הגיע אליו הביתה מספר שעות אחרי התאונה. כאשר המשיב הראשון נחקר על הסתירה, הוא טען כי מדובר בטעות של השוטר, אך השופט קבע כי "לא סביר כי המשיב מסר לשוטר גירסה, והאחרון רשם גירסה שונה ממנה בתכלית". סתירה נוספת ומהותית נמצאה בנוגע לשאלה האם אשת המשיב הראשון הייתה במכונית בעת התאונה - בפני חוקרי הביטוח נאמר שכן, בעוד שבבית המשפט העידו שלא.

השופט התייחס גם לסוגיית השיהוי בהגשת התביעה וקבע, כי "בנסיבות שכאלה היה על בית המשפט לבחון היטב את כלל החומר שבפניו". בית המשפט המחוזי הדגיש כי השיהוי החמור, ללא הסבר מניח את הדעת, יחד עם מותו של המנוח בינתיים, מחייבים בחינה קפדנית במיוחד של הראיות. השופט קבע כי "קשה להסתפק בעדות בעל פה של התובע, כבעל דין, כאשר למערערת אין כלים רבים על מנת להתמודד עם הטענה". בנוגע לתמלילי השיחות עם חוקרי הביטוח, דחה בית המשפט את טענת המשיב הראשון כי אלה לא קבילים. השופט קבע כי לאחר שהמשיב הראשון הודיע ב"הודעה מוסכמת" כי אינו מבקש לחקור את החוקרים לאחר שהתמלילים הוגשו, הוא לא יכול עוד לטעון כנגד קבילותם. 

פסק הדין מכריע מחלוקת מהותית בתחום דיני הראיות והנזיקין- הפסיקה מבהירה כי עדות יחידה של בעל דין דורשת סיוע אמיתי ומהותי, ולא די בעדויות עקיפות. הדגשת הצורך בבחינה קפדנית של סתירות בעדויות מחזקת את האיזון בין זכויות התובעים לבין הגנתן של חברות הביטוח מפני תביעות שווא. המשמעות המעשית של פסק הדין היא, כי תובעים לא יוכלו להסתמך על עדויות סותרות או חלקיות בעת הגשת תביעות נגד חברות ביטוח, במיוחד כאשר מדובר בתביעות המוגשות לאחר שיהוי ממושך. כמו כן, הפסיקה מדגישה כי השיהוי בהגשת תביעות, ללא הסבר מניח את הדעת, עלול לפגוע ביכולת ההוכחה של חברת הביטוח ובאמינות הטענות הנטענות על ידי התובע. יתר על כן, הפסיקה מעצימה את זכותן של חברות הביטוח לערוך חקירות יסודיות ומדגישה את חשיבותם של ממצאי החקירה בהכרעה השיפוטית.