חשד לתרמית ביטוחית הוביל לדחיית תביעה של התובע כנגד חברת ביטוח. בית המשפט קבע כי התובע לא הצליח להוכיח שהתאונה התרחשה לאחר רכישת הפוליסה וכי ראיות אובייקטיביות מצביעות על כך שהאירוע קרה לפני רכישה

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בכפר סבא נדונה תביעתו של מאיר הדדי (להלן: "התובע"), אשר יוצג ע"י עוה"ד איתי סלמן, נגד איי.די.איי. חברה לביטוח בע״מ (להלן: "הנתבעת"), אשר יוצגה ע"י עוה"ד גלעד ברמן. פסק הדין ניתן על ידי כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר ביום 5 באוגוסט 2025, בתאד״מ 78245-12-20. פסק הדין עוסק בשאלה מורכבת הנוגעת לנטל הראיה במקרים של חשד לתרמית ביטוחית, ובמיוחד כאשר מועד קרות האירוע הביטוחי נתון במחלוקת ביחס לזמן רכישת הפוליסה.

התובע הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 21,000 ₪ שלטענתו, על הנתבעת לשלם לו בהתאם להוראות פוליסת תאונות אישיות שרכש ביום 10.6.2020. לטענת התובע, ביום 11.6.2020, יום לאחר רכישת הפוליסה, נפצע בתאונה שגרמה לשבר בזרועו הימנית באזור המרפק. הפוליסה קבעה תגמולים קצובים מתוך הסכום המרבי הנקוב בה, ובהקשר של שבר ביד קבעה תגמולים בסך 21,000 ₪ (35% מסכום מרבי של 60,000 ₪).

התובע תיאר בעדותו כי רכב על אופנועו בשעת צהריים, בדרך חזרה ממגרש כדורגל (שם צפה באימון של חבריו), שמע רעש לא ברור מקדמת האופנוע, עצר אותו וירד ממנו. כאשר אחז בו בשתי ידיו, האופנוע נשמט מאחיזתו והחל ליפול לעברו. הוא שלח את יד ימין לתמוך בגוף האופנוע, בחלקו האחורי, ומכובד המשקל ספג מכה (להלן: "האירוע"). בתחילה לא ייחס לכך משמעות רבה, שכן הכאב לא היה משמעותי. הוא הסביר כי בשל נסיבות רפואיות אחרות הוא נוטל תרופות משככות כאב, ואלה השפיעו, ככל הנראה, על תחושותיו. לפיכך המשיך בדרכו ובפעילותו הרגילה. רק בחלוף כמעט 48 שעות, בשעות הבוקר המוקדמות של שבת 13.6.2020, חלה החמרה בתחושתו והוא פינה את עצמו למוקד רפואי, שם גובסה זרועו (צורפה תמונה של זרועו המגובסת, שצולמה ביום זה). 

מנגד, טענה הנתבעת כי האירוע התרחש למעשה ביום 9.6.2020, יום לפני רכישת הפוליסה, ולכן אין כיסוי ביטוחי לאירוע זה. הנתבעת טענה כי מדובר בניסיון תרמית ביטוחית, לאור סמיכות המועדים וראיות נוספות שאספה בחקירה שביצעה. אשר על כן, מינתה הנתבעת חוקר לבדוק את פרטי האירוע. החוקר אסף מידע ובדק את מכשיר הטלפון הנייד של התובע (בהסכמתו), וגיבש מסקנה כי האירוע התרחש ביום 9.6.2020, לפני רכישת הפוליסה. הבדיקה של ציר הזמן במכשיר הטלפון הראתה כי ביום 11.6.2020, המועד הנטען לאירוע, התובע לא היה במקום התאונה ולא במגרש הכדורגל ממנו טען שחזר. מנגד, התובע כן היה באותו מגרש ביום 9.6.2020.

הנתבעת הצביעה על ראיה חשובה נוספת: בשיחת הטלפון בה רכש התובע את הפוליסה ביום 10.6.2020, התובע התעניין במפורש בכיסוי ל"שבר סתם" ו"שבר ביד", ובהמשך התעניין שוב בכיסוי ל"שברים". לטענת הנתבעת, צירוף המקרים לפיו נשברה ידו של התובע למחרת השיחה בה התעניין במפורש בכיסוי לשבר ביד, הוא מופרך עד שאינו מותיר מקום לספק כי השבר כבר אירע קודם לאותה שיחה.

התובע ניסה להסביר את היעדר נוכחותו במקום האירוע לפי נתוני הטלפון בטענה כי הטלפון הושאר בביתו או ברכבה של אשתו. הוא הסביר כי התקופה הייתה תקופת הבהלה הראשונית מנגיף הקורונה, ומתוך חשש מהתראות על חובת בידוד, התבקשו המגיעים לאימון לא להביא את מכשירי הטלפון שלהם. אולם בית המשפט דחה הסבר זה, לאור העובדה שציר הזמן הראה ביקורים רבים של התובע במגרש, עם מכשיר הטלפון, באותה תקופה בימים אחרים - עד 3 פעמים בשבוע.

בית המשפט ציין כי אין לתובע ראיות אובייקטיביות התומכות בטענתו לעניין מועד האירוע, ויש ראיות אובייקטיביות המסייעות להטיל בכך ספק. עצם פרטי הסיפור שונים במקצת מהגרסה כפי שדווחה לראשונה לנתבעת, הן בטופס הדיווח, הן במכתב הדרישה שנשלח, והן לימים, במענה של אחיו של התובע לשאלות חוקר הנתבעת - בכל אלה, הדיווח הוא על נפילה של התובע עם האופנוע (ובמשתמע, בעת שרכב עליו). בכתב התביעה, לראשונה, מופיעה גרסת נפילת האופנוע על התובע. עוד ציין בית המשפט כי לזכותו של התובע, כל אלה מקורות מידע שאינם מפיו של התובע עצמו, אלא רק מאנשים ששמעו את הסיפור מפיו, זאת נוכח עדותו כי מי שמילא את טופס הדיווח זו אחותו, ושם גם דווח על שעת אירוע שונה.

לגבי תמיכה בגרסת התובע, בית המשפט ציין מספר נקודות: ראשית, התנהגותו של התובע אינה מתיישבת עם תרמית מתוכננת - מדוע המתין עד יום 13.6.2020 לפנייה לטיפול רפואי, אם כבר ידע על השבר ביום 9.6.2020? שנית, מדוע לא רכש פוליסה עם כיסוי מקסימלי כדי למקסם את רווחיו מהתרמית הנטענת? שלישית, מדוע התלבט בגובה הפרמיה אם כביכול צפה לקצור בקרוב את פירות התרמית?

עם זאת, בית המשפט קבע כי הראיות האובייקטיביות (מיקום הטלפון, תוכן שיחת רכישת הפוליסה, סמיכות המועדים) מכריעות את הכף לטובת עמדת הנתבעת. בית המשפט הדגיש כי אף שהתנהגות התובע אינה מתיישבת במלואה עם תזת התרמית, ייתכן שלתובע יש הסברים נוספים שאינו מגלה.

בית המשפט הבהיר את עקרון נטל הראיה, וציטט פסיקה קודמת הקובעת כי הנטל להוכחת מועד התרחשות מקרה הביטוח והעובדה כי התרחש לאחר תחילת הפוליסה, רובץ על המבוטח, וזאת, בין השאר, בהיות עיתוי האובדן או הנזק אחד מיסודות מקרה הביטוח. מנגד, הנטל להראות שמתקיימות נסיבות המאפשרות לשלול את הכיסוי הביטוחי מוטל על חברת הביטוח. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובע לא הצליח לשכנע שהאירוע שהביא לשבר בידו התרחש אחרי שרכש את הפוליסה. משכך, פסק בית המשפט כי דין התביעה להידחות.

בעניין ההוצאות, בית המשפט ציין כי מן הדין היה לחייב את התובע בהוצאות הריאליות של הנתבעת, אולם בהינתן מחדליה (בעיקר בעניין החומר הגולמי שלא נמסר יחד עם דו"ח החקירה, כדוגמת תמלולי חקירות, קבצי שמע ותרשומות), נפסקו הוצאותיה על הצד הנמוך, וכמעט באופן סמלי- התובע חוייב לשאת בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 2,360 ₪ בלבד, וכל צד יישא בהוצאותיו.

פסק הדין מדגיש את חשיבות הראיות האובייקטיביות במקרים של חשד לתרמית ביטוחית. הוא מלמד כי אף שהתנהגות של מבוטח עשויה להיראות כנה ולא תומכת בתזת התרמית, ראיות טכנולוגיות כמו נתוני מיקום מטלפון נייד יכולות להכריע את הכף. פסק הדין גם מדגיש את הנטל המוטל על מבוטח להוכיח שמקרה הביטוח התרחש בתקופת הביטוח, וזאת במיוחד כאשר מועד האירוע קרוב לזמן רכישת הפוליסה. 

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי