העליון: האם נהג שנפגע עת ניגש להוציא מטען אישי מהרכב יוגדר כנפגע בתאונת דרכים? מבין הפעולות החיוניות לביצוע נסיעה, רק הפעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה, תחשבנה כנסיעה ברכב

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט העליון נדונה בקשת רשות ערעור של מדינת ישראל (להלן: "המבקשת) המיוצגת ע"י ב"כ עו"ד רמי אלמאדי כנגד פלוני (להלן: "המשיב")  המיוצג ע"י ב"כ עו"ד ערן בקר . פסק הדין רע"א  8744/18 ניתן מפי כבוד השופטים  יצחק עמית, דוד  מינץ ויעל  וילנר. הלכת העליון מובאת כאן בעקבות שאלות רבות ודעות שונות וסותרות מהם המבחנים לקביעת נזק גופני כתאונת דרכים עת אדם מוציא דבר מה מהרכב או מתא המטען ו/או אירועים דומים לאלה.

רקע: לבית המשפט העליון הגיעה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 53413-05-18, שניתן על-ידי כב' הנשיא ר' שפירא והשופטות ב' טאובר ות' נאות פרי.

המשיב הגיע ברכבו לנמל התעופה במטרה לטוס לחופשה. המשיב החנה את רכבו בחניון נמל התעופה, יצא ממושב הנהג וניגש לפתוח את דלת המושב האחורי, על מנת להוציא מטען אישי. או אז, נסגרה דלת המושב האחורי על ידו של המשיב, וכרית אצבעו נכרתה (להלן: "האירוע"). ערכאות קודמות חייבו את המבקשת, היא מבטחת הרכב שבו נהג המשיב בעת האירוע, בתשלום פיצויים למשיב בגין נזק גוף שנגרם לו ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק). מכאן הבקשה למתן רשות ערעור. עיקר הדיון נסב אודות השאלה מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב"כניסה" לרכב ו"ירידה" ממנו, כאמור בסעיף 1 לחוק.

בית המשפט העליון (מפי השופטת  וילנר ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) נתן רשות ערעור, דן לעומקו של הנושא וקיבל את הערעור.

ביהמ"ש העליון עמד על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת למונח "שימוש ברכב מנועי" וערך סקירה היסטורית ביחס למונח זה. ביהמ"ש ציין, כי ברע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל  (להלן:" ינטל") נקבע ביחס לשימוש, שעניינו ב"נסיעה" ברכב, כי הוא כולל רק פעולות החיוניות במובן ה"פיסי" לביצוע הנסיעה, דהיינו, פעולות שההימנעות מביצוען תיצור חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. עוד נקבע, כי בגדר "נסיעה" יבואו רק פעולות המהוות "חלק טבעי ואינטגרלי" ממנה. אלו שני תנאים מצטברים. מבין הפעולות החיוניות לביצוע נסיעה, רק אותן פעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה, תיחשבנה כ"נסיעה ברכב" ומשכך כ"שימוש ברכב מנועי".

ביהמ"ש העליון בחן מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו, לאמור, מהם גדרי מתחם השימוש ברכב (להלן: המתחם). בימ"ש אימץ את דברי המשנה לנשיאה ריבלין לפיהם הכניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב, ואילו הירידה ממנו, מסתיימת כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. עוד אימץ את קביעת המשנה לנשיאה ריבלין כי הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, ביהמ"ש ציין כי אין די בהגדרה טכנית של המתחם על מנת לקבוע, כי פעולה כלשהי באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב, ולכן מצויים בתוך המתחם, לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה". לפיכך, ביהמ"ש הוסיף למבחן הטכני, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי המתחם או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו הציע להחיל את שני התנאים המצטברים שנקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה שהביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי המתחם, היינו, בין תחילת המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו, יש "לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את הפעולות שחיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, ובגדר "שימוש ברכב מנועי" לפי החוק.

לפיכך, יישום האמור על האירוע מוליך למסקנה, כי לא ניתן לראות בפעולה שביצע המשיב בעת קרות האירוע כחלק מפעולת ה"ירידה" מהרכב. המשיב החנה את רכבו בחניון, יצא ממושב הנהג, רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב, ולאחר מכן, ניגש לפתוח את דלת המושב האחורי. רק אז, סגר המשיב את דלת המושב האחורי על אצבעו. אף אם לא הספיק המשיב לסגור את הדלת בטרם אירע נזקו, הוא אינו עומד באמות המידה של המבחן המהותי. הוצאת מטענו האישי ממושב הרכב האחורי לא הייתה חיונית למימוש מטרת הנסיעה אל נמל התעופה והירידה מהרכב. הוצאת מטען מהרכב אינה חיונית במובן ה"פיסי" לצורך השלמת הירידה ממנו, היינו, לצורך יציאה ממושב הנהג ועמידה יציבה על הקרקע שמחוצה לו. לא ניתן לומר כי נזקו של המשיב אירע עקב "ירידה" מהרכב, ולכן, האירוע אינו בא בגדר "תאונת דרכים" לפי החוק; גם אם הוצאת המטען האישי הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מה"ירידה" מן הרכב, נוכח סמיכות הזמן והמקום ליציאתו ממושב הנהג, תנאי זה מצטבר לתנאי שעניינו חיוניות הפעולה לביצוע ה"ירידה" מהרכב במובן ה"פיסי", וזה אינו מתקיים בענייננו. לפיכך, קובע בית המשפט העליון שהמשיב לא נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי", ומשכך האירוע אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

השופט מינץ מוסיף שיש הבחנה דקיקה, בין פגיעה, תוך כדי פתיחה וסגירה של דלת המשתמש ברכב אגב הכנסה או הוצאה של מטען אישי במהלך כניסה או ירידה מרכב, לבין פגיעה כאמור במהלך הכנסה או הוצאה של מטען אישי לפני או לאחר הכניסה או הירידה מהרכב. לדעתו, אם המשיב היה טורק את דלת הנהג על אצבעו מיד לאחר יציאתו מהרכב, היה מקום להכיר בכך כשימוש של ירידה מהרכב, על אף שהנהג כבר התייצב מחוץ לרכב והשלים לכאורה את פעולת הירידה . לדבריו אין לסווג מקרים מעין אלה כפעולת לוואי של הכנה לנסיעה. זאת, להבדיל מהסריקה הביטחונית שנדונה בעניין ינטל, ואשר לגביה נאמר כי "אין הכרח במובן הפיזי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה". 

לאור האמור בית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום, וקבע כי המשיב לא נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי", ומשכך האירוע אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.