האם מעשה פלילי מנתק את הקשר הסיבתי בתביעות נזיקין המעשה הפלילי מונע את העברת נטל הראיה שלא הייתה התרשלות על מחזיק הנכס

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בקריות  נדונה תביעתם של  איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ וויאם ח'טיב (להלן: "התובעים") כנגד חריב מקינזי  (להלן: "הנתבעת"). פסק הדין תאד"מ 52110-12-19 ניתן מפי כבוד הרשם הבכיר יניב לוזון  ביום ט"ו סיוון תשפ"ד, 21 יוני 2024.שמות באי כוח הצדדים לא צויינו בפסק הדין.

לבית המשפט הוגשה תביעה בקשר לנזק אש,  שנגרם לרכבם של התובעים עת חנה ליד רכב הנתבעת, והתפשטה לכיוון רכב התובע וגרמה לנזקים.

לטענת התובעים האחריות לאירוע מוטלת על הנתבעת בעלת הנכס ועליה להראות כי לא התרשלה ושלא הייתה התרשלות לגבי מקורה של האש או התפשטותה. הצתה אינה מלמדת על היעדר רשלנות. ככל שהמעשה היה צפוי, הנתבעת לא הוכיחה  כי נקטה בכל אמצעי הזהירות למנוע את התפשטות האש. 

הנתבעת היא אזרחית אמריקנית, שנמצאת בארץ באשרה זמנית, נשואה  ואם לארבעה ילדים. יחסיה עם בן זוגה התדרדרו עד שהגיעו לגירושים. ביוני 2019 עת חנה רכבה החדש של הנתבעת ליד ביתה, הרכב נשרף ע"י צד ג' ועלה באש. בגין השריפה נגרם לרכבה נזק וככל הנראה נגרם נזק גם לרכבו של התובע. רכבה של הנתבעת היה רכב חדש שהיה רק יום אחד ברשותה של התובעת. הביטוח שרכשה אמור היה להיכנס לתוקף ביום ראשון. לטענת הנתבעת לא התרשלה, לא הייתה יכולה למנוע או להקטין את הנזק. אין אמצעי זהירות שבהם הייתה צריכה לנקוט. היא קורבן למעשה פלילי של הצתה לפיכך אשמו של אחר מנתק את הקשר הסיבתי הדרוש כדי לתבוע אותה בהתאם לפקודת הנזיקין. היא שיתפה את המשטרה בחשדות שיש לה כלפי בעלה לשעבר, שהוא זה שהצית את רכבה אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות. 

בית המשפט לאחר ששקל את הדברים מצא לדחות את התביעה מהסיבות שיפורטו להלן.

לדברי בית המשפט היות ומקור הדליקה היה מרכב שבהחזקת הנתבעת, על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, די בכך כדי להטיל על הנתבעת את נטל הראייה, כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה. 

התובע העיד, כי לא נכח  בעת תחילת הבעירה עצמה, אולם הגיע למקום שעה שהרכבים עלו באש. גם הנתבעת עצמה לא נכחה בעת תחילת הבעירה. לדבריה עת ישנה, בעלה בא פתאום והעיר אותה ואמר לה לבוא החוצה. 

בתיק המשטרה סווג המקרה  כהצתת רכב מנועי במזיד-  "בעלה שהצית את הרכב שלה אחרי שאיים עליה שיצית את הרכב". בעלה של הנתבעת הכחיש את הטענות בחקירתו במשטרה. 

בית המשפט קובע, כי לא שוכנע שהנתבעת הבעירה את האש או הייתה אחראית להבערת האש ומדובר ככל הנראה בהצתה, כפי שנכתב בדו"ח מסכם חקירת מז"פ. המעשה הפלילי ככלל מנתק את הקשר הסיבתי שנגרם לאחר. הדבר מונע את העברת נטל הראיה שלא הייתה התרשלות על ידי מחזיקת הנכס ממנו יצאה האש. גם אם נאמר כי מעשה בזדון אינו "מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לבין הנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו".

משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על הנתבעת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא הייתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה או שאם זו הייתה צפוייה - היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה.

בית המשפט סבור שאין בנמצא קשר סיבתי בין הגורמים לדליקה לבין התנהלות הנתבעת וקובע כי לא היה מעשה או מחדל מצד הנתבעת שגרם להתפשטות האש, ומכאן שאין על הנתבעת חבות לפצות את התובעים בגין נזקי התביעה שעה שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי. 

בית המשפט לא שוכנע שהנתבעת התרשלה. לדבריו המדובר בהצתה ואין לנתבעת כל התרשלות או אשמה או צורך לצפות את המעשה. ומוסיף בית המשפט שאף אם היה מוכח כי בעלה דאז של הנתבעת הוא זה שהצית את הרכב, מריבות בין בני זוג הינם דבר  מצוי. לעיתים מריבות זולגות להשתלחות בבן/ת הזוג, אולם מריב בין בני זוג לא צומחת הציפייה להצתת רכב. גם משיחה עם הבת הקטינה עליה העידה הנתבעת לפיה, כשאמרה לאביה  שהסבתא מתכוונת לשלוח כסף כדי שאמא תקנה אוטו והוא אמר לה אנחנו כבר נראה מה יהיה עם האוטו הזה, אינה מקימה בהכרח חובה או צורך לצפות כי הרכב יוצת ביומו הראשון.

ומכאן שלא היה על הנתבעת לצפות את האפשרות להצתת רכבה על ידי בן זוגה או על ידי אחר. באופן רגיל אין לצפות מאדם סביר שיצפה, כי רכושו יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעה משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזאת אינה דרושה ואינה סבירה.

בית המשפט קובע שלא הוצג בפניו כל אמצעי זהירות נוסף שהיה על הנתבעת לנקוט כדי למנוע את התפשטות האש. הנתבעת החנתה את הרכב ליד ביתה בדיוק כמו שעשה זאת התובע, פגוש אל פגוש. במכלול הדברים מאחר והנטל נותר/חזר אל כתפי התובע הרי שעליו היה לזמן לעדות את מר חט'יב בלאל שידע לתאר את האירוע וכן לזמן  את בעלה של הנתבעת. אי הבאת העדים פועלת לחובת התובע. 

בית השפט קובע כי מכל האמור לעיל דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות. התשלום יבוצע תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.