בית המשפט קבע: תביעת חברת הסעות נגד חברת הביטוח נדחתה – לא הוכח מקרה ביטוח והחריגים בפוליסה חלים

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בית משפט השלום בכפר סבא, מפי כבוד השופטת חגית בולמש, פרסם ביום 06 בנובמבר 2025 פסק דין בתיק 38431-01-24, אשר דחה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח שהגישה חברת הסעות כנגד חברת הביטוח, בגין אירוע נטען של גניבת מיניבוס. פסק הדין שם דגש על נטלי ההוכחה המוטלים על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח, וחשיבות הבאתם של עדים רלוונטיים, וכן על תחולתם של חריגים בפוליסות ביטוח שנכרתו בין גופים מסחריים מנוסים.

הרקע העובדתי ופרטי האירוע

התביעה הכספית הוגשה על ידי מטיילי נהורה בע"מ (להלן: "התובעת")  חברה העוסקת במתן שירותי הסעה וטיולים, כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת")  אשר ביטחה את רכבי התובעת תחת פוליסת קולקטיב.

התובעת יוצגה על ידי בא כוחה עו"ד גיא שחק. הנתבעת יוצגה על ידי באי כוחה עו"ד עדי לירון ועו"ד איסנה דרוקר.

לטענת התובעת, ביום 4.7.2023 נגנב המיניבוס נשוא התביעה מרשותה, ככל הנראה על ידי עובד לשעבר של התובעת, מהישוב שגב שלום. התובעת טענה כי העובד פעל בניגוד לרצונה ולא מטעם האינטרסים שלה, וכי הגניבה אירעה או החלה בטריטוריה המותרת על פי תנאי הפוליסה (שטח ישראל). העובדה שהרכב הוסע בסופו של יום לשטחי A (חברון) אינה רלוונטית, שכן הגניבה החלה ברגע שהעובד נטל את הרכב בהתנעה בשגב שלום במטרה שלא להשיבו.

התובעת פנתה לנתבעת בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח אך הנתבעת דחתה את התביעה. עוד עלה כי בטופס ההודעה לחברת הביטוח ובתלונה במשטרה, צוין מקום האירוע כ"חברון העיר" ו/או "חברון במרכז מסחרי, שוק". מוסר ההודעה למשטרה הינו נהג התובעת. הנהג מסר בתלונתו למשטרה כי הגיע לחברון לצורך סידורים, וכשחזר לרכב לאחר כשעה וחצי גילה שנגנב.

ברכב היה איתורן, כפי שמפורט הן בדיווח של התובעת לחברת הביטוח והן בהודעה למשטרה. כן היה קודן ברכב. מפתחות ההתנעה של הרכב נותרו בידי התובעת.

הצדדים היו חלוקים בשאלות מהותיות:

1. האם הפוליסה הומצאה לתובעת והאם הייתה מודעת לסייגיה, ובפרט לחריגים הנוגעים לגניבה בידי עובד ולתחולה טריטוריאלית (שטחי A). 

2. האם הוכח על ידי התובעת מקרה ביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה.

3. האם החריגים בפוליסה חלים.

טענות התובעת:

עובדתית:  המיניבוס נגנב על ידי עובד לשעבר של החברה מהישוב שגב שלום.

משפטית:  הנתבעת הפרה את חוזה הביטוח באי תשלום תגמולים. התנהלות הנתבעת מהווה חוסר תום לב, עשיית עושר ולא במשפט, הפרה של חוזרי המפקח על הביטוח ובנוסף החריגים עליהם מסתמכת הנתבעת (גניבה בידי עובד, אירוע מחוץ לשטחי ישראל) אינם חלים. הגניבה החלה בשטח ישראל והעובד לא פעל "מטעם" התובעת.  בנוסף, התובעת טענה שלא הייתה מודעת לחריגים אלו, לא הוסכמו בינה לבין הנתבעת, והיא לא קיבלה כל מסמך בו נרשם החריג, אלא רק את תנאי הפוליסה.

טענות הנתבעת:

עובדתית:  לא אירע מקרה ביטוח. לטענתה מדובר בניסיון לקבלת תגמולי ביטוח במרמה. הרכב הוסע באופן חוקי על ידי עובד של התובעת לחברון (שטח A) שם הופקר תוך השארת המפתחות והקוד, ונגנב.

משפטית:  קיים היעדר כיסוי ביטוחי מכוח חריגים בפוליסה:

1. חריג גניבה בידי עובד או מי מטעמו.

2. חריג טריטוריאלי – אירוע שאירע מחוץ לתחומי מדינת ישראל- שטח A מוחרג במפורש. 

3. הפרת דרישות המיגון – השארת מפתחות וקוד ברכב.

4. מרמה – מסירת פרטים כוזבים והסתרת פרטים מהותיים.

5. שעבוד – זכויות התובעת משועבדות לבנק.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת מקרה הביטוח.

שאלת המצאת הפוליסה וידיעת החריגים

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת התובעת לאי המצאת הפוליסה או אי יידוע על החריגים.

היבט משפטי: נקבע כי מדובר בחוזה מסחרי בין צדדים שווים ומנוסים – חברת הסעות המחזיקה כ-30 רכבים (ומשלמת כחצי מיליון ₪ שנתי) לבין חברת ביטוח, המיוצגת על ידי סוכנות ביטוח. אין מדובר בהסכם צרכני, בין חברת ביטוח למבוטח פרטי, ומשכך על חוזה זה יש להחיל את ציפיית הצדדים כי ההסכם יכובד כלשונו. לא הוצגה כל אפשרות לקיומם של חריגים אחרים בפוליסות של חברות ביטוח אחרות, והתובעת אף לא ביקשה לנהל משא ומתן על תנאים אלה.

היבט עובדתי: הנתבעת עמדה בנטל להוכיח שהפוליסה הועברה לידי התובעת בכל שנה והובאה לידיעתה.  סוכן הביטוח העיד כי אביו המנוח, והוא בעצמו, נהגו למסור לתובעת פיזית את הפוליסה בצירוף תנאיה הכלליים בכל שנה, במקביל לקבלת התשלום. דברים אלה תואמים גם את עדות מנהל התובעת לפיה סוכן הביטוח הגיע למשרדו על מנת לקחת את השיקים בעת חידוש הביטוחים.

שאלת הוכחת מקרה הביטוח ואי הבאת הנהג לעדות

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח המכוסה בפוליסה.

סתירות בגרסאות: התובעת הציגה מספר גרסאות סותרות לאירוע:

• גרסה 1 (הודעה לביטוח ותלונת הנהג במשטרה):  הרכב נגנב מחברון, שלא במעורבות הנהג.

• גרסה 2 (כתב התביעה): הרכב נגנב על ידי העובד כבר בשגב שלום.

• גרסה 3 (במהלך ההליך): התובעת טוענת כי אינה יודעת מה התרחש עם הרכב ואין לה כל מידע בנוגע לפרטי הגניבה.

אי הבאת הנהג לעדות: בית המשפט מתח ביקורת על בחירתה של התובעת שלא לזמן את הנהג לעדות, שהוא "העד היחיד שיכול להעיד על האירוע הביטוחי". העובדה שהתובעת לא נקטה בכל פעולה – לא הגישה תביעה נגד הנהג, לא הגישה תלונה נגדו במשטרה, ולא הציגה ראיות נוספות (כגון דוח איתוראן או היסטוריית נסיעות) – נזקפה לחובתה.

היעדר ראיות נסיבתיות:  התובעת לא הביאה די ראיות נסיבתיות שיוכלו לבסס מסקנה הגיונית יחידה באשר לזהות הגנב, מקום הגניבה או אופן התרחשות האירוע. העדויות המעטות שהובאו אף לא אפשרו להשלים פסיפס ראיות נסיבתיות. בית המשפט קבע כי ראיות אלה לא הובאו בבחירה מודעת, ולא ברשלנות, שכן נושא זה עלה בצורה ברורה לכל אורך ההליך.

תחולת החריגים

מעבר לצורך, קבע בית המשפט כי גם לו היה מוכח מקרה הביטוח, התביעה הייתה נדחית בשל תחולת החריגים בפוליסה:

חריג גניבה בידי עובד: אם הרכב נגנב על ידי העובד (גרסה 2), חל החריג לפיו גניבה בידי המבוטח או מי מטעמו אינה מכוסה. זאת, מכיוון שהתובעת נתנה לנהג את המפתחות והשליטה ברכב ברשות, ולכן יש לראות בו כמי שפעל מטעמה.

חריג טריטוריאלי: אם הרכב נגנב בחברון (שטח A) שלא על ידי העובד (גרסה 1), חל החריג של נסיעה מחוץ לטריטוריה החרגה לנסיעה בשטחי A.  

סיכום 

בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל הראייתי להוכחת מקרה הביטוח, וכן כי טענותיה בדבר אי ידיעת החריגים נדחו. בהתאם, התביעה נדחתה במלואה.

התובעת חויבה לשאת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. 

נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע על הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי