בית המשפט: פוליסת ביטוח שבוטלה בהסכם פשרה בשנת 2009 לא מקנה זכות תביעה כ-12 שנים לאחר מכן- התביעה נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי הפוליסה מבוטלת בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בכפר סבא נדונה תביעתו של פלוני (להלן: "התובע"), שיוצג על ידי עו"ד גיא שחק, נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), שיוצגה על ידי עו"ד רוני חווצקי ממשרד עוה"ד דורון-בורבין, צופין ושות'. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט אלדד נבו ביום 3 באוגוסט 2025, בת"א (כ"ס) 29133-10-21. בפסק הדין נדונה שאלה מרכזית הנוגעת לתוקפן של הסכמות הצדדים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, במיוחד כאשר אחד הצדדים מנסה לחזור בו מהסכמות אלו שנים רבות לאחר מכן.

התובע הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 278,965 ₪ שלטענתו, על הנתבעת לשלם לו בהתאם להוראות פוליסת ביטוח הכוללת כיסוי למקרה של גילוי מחלות קשות (להלן: "הפוליסה"). לטענת התובע, ביום 23.10.18 קמה לו עילת תביעה לפיצוי בגין גילוי מחלות קשות, וזאת בהתאם לפוליסה. 

התובע טען בתביעתו, כי הנתבעת דחתה את דרישתו בטענה "המשונה והמוטעה" לפיה הפוליסה בוטלה. התובע אף כינה את טענות הנתבעת כתמוהות ובלתי רלוונטיות הואיל ובמכתב הדחיה שנשלח אליו מטעם הנתבעת ביום 15.8.21, צוין נספח "נכות מתאונה" ולא נספח מחלות קשות. עם זאת, כפי שציין בית המשפט, במכתב הדחיה צוין במפורש כי לתובע אין כיסוי בתוקף למחלות קשות.

מנגד, טענה הנתבעת כי הפוליסה בוטלה על פי בקשת התובע עוד בשנת 2003, ואף לאחר מכן, בהליך קודם שהסתיים בפשרה בשנת 2009, חזרו הצדדים על ההסכמה לפיה הפוליסה מבוטלת.

בפסיקתו ציין בית המשפט, כי התובע בחר שלא לפרט בתביעתו את השתלשלות האירועים סביב אותה פוליסת ביטוח בגינה הגיש את התביעה, ולא בכדי. לאחר הליך שמיעת הראיות, האירועים מצביעים על כך שהפוליסה בגינה הוגשה התביעה בוטלה לבקשת התובע והוא ידע על כך. הפוליסה שבמחלוקת נרכשה על ידי התובע בשנת 2002. ביום 5.5.2003, ביקש התובע, באמצעות סוכן הביטוח שלו, "לעצור גביה" בפוליסה, ולא לגבות ממנו תשלום בגינה עד להודעה חדשה. הדבר נעשה באמצעות משלוח פקס ממשרדו של סוכן הביטוח אל הנתבעת. אמנם, סוכן הביטוח, שלו קשר משפחתי קרוב לתובע, ניסה בעדותו להתכחש לאותו מסמך ולטעון כי המסמך לא בכתב ידו ולא בחתימתו, אולם הוא לא יכול היה להתכחש לכך שהמסמך נשלח ממשרדו ונושא את שמו כגורם השולח.

בית המשפט המשיך לפרט, כי בהמשך הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה בת.א 3239/06 בין היתר בגין הפוליסה נשוא תביעה זו (להלן: "ההליך הקודם"). בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת באותו הליך, נטען במפורש כי הפוליסה שבמחלוקת בטלה ומבוטלת וכי לא מגיעים לתובע כספים על פיה. 

האירוע המכריע התרחש כאשר הגיעו הצדדים בהליך הקודם להסכם פשרה מיום 18.10.2009 הכולל, הצהרה לפיה התובע חוזר בו מתביעתו על פי הפוליסה שבמחלוקת (להלן: "הסכם הפשרה"). הסכם הפשרה אף כלל הצהרה ואישור של התובע, כי הפוליסה שבמחלוקת בטלה ופדויה ללא כל זכויות ו/או כספים על פיה וכי לא תהיה לו כל תביעה ו/או זכות על פי הפוליסה בהווה ובעתיד. במסגרת ההליך הקודם, אישר התובע בעדותו את חתימתו על שטר הסילוק. התובע אף אישר בעדותו כי הצהרתו והסכמתו בדבר בטלות הפוליסה היו מתוך מודעות מלאה למשמעות הדברים. 

להסכם הפשרה ניתן ביום 16.11.2009 תוקף של פסק דין. כ-12 שנים לאחר שניתן פסק הדין בהליך הקודם, החליט התובע, באמצעות אותו משרד עו"ד שייצג אותו בהליך הקודם, להגיש את תביעתו הנוכחית על פי אותה פוליסה שהוצהר והוסכם כי היא בטלה ומבוטלת וכי לא תהיה לתובע כל זכות תביעה על פיה.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדות שפורטו לעיל מחייבות מספר מסקנות חשובות: ראשית, הפוליסה בגינה הוגשה תביעה זו היא פוליסה שבוטלה, לכל המאוחר, בחודש אוקטובר 2009. בית המשפט ציין כי אינו נדרש להכריע במחלוקת האם היא בוטלה כבר בשנת 2003 בעת שהופסקה הגביה על פי בקשת התובע, הואיל ואין בכך כדי לשנות את התוצאה.

שנית, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בת.א. 3239/06 קיבל תוקף של פסק דין ועל כן ההסכמות וההצהרות הכלולות בו מהוות מעשה בי-דין ומחייבות את הצדדים גם בתביעה הנוכחית.

שלישית, בית המשפט דחה את טענת התובע לפיה יש לפרש את הסכם הפשרה כמתייחס אך ורק לנספח בפוליסה הנוגע לאובדן כושר העבודה. אמנם, התביעה הקודמת עסקה בכיסוי של שחרור מפרמיות במקרה של אובדן כושר עבודה, אולם גם בכתב ההגנה וגם בהסכם הפשרה, ההצהרות וההסכמות בנוגע לבטלות הפוליסה, מתייחסות לפוליסה כולה, ולא לנספח זה או אחר.

בית המשפט הדגיש, כי משרד ב"כ התובע ייצג אותו גם בתביעה הקודמת וככל שהיה סבור אז, כי מסיבה כזו או אחרת, רק אחד מנספחי הפוליסה אמור להיות מבוטל - היה עליו לדאוג כי הדבר יצוין במפורש בהסכם הפשרה. אין אלה פני הדברים ולא ניתן הסבר, מדוע היה מקום לעשות הבחנה בהליך הקודם בין תוקפו של נספח אובדן כושר עבודה לבין נספח מחלות קשות בהיבט של בטלות הפוליסה.

מכל האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי הפוליסה היא פוליסה מבוטלת, בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים ובהתאם לפסק הדין בהליך הקודם, המהווה מעשה בי-דין. התובע מנוע כיום לטעון אחרת ולכן אין לו כל זכות תביעה על פי הפוליסה. לפיכך, בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות. לאור המסקנות אליהן הגיע, ציין בית המשפט כי אינו נדרש להכריע ביתר המחלוקות המפורטות בסיכומי הצדדים, לרבות בטענת ההתיישנות. בהתחשב בהיקף ההליכים שנוהלו בתיק, חוייב התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 23,600 ₪ כולל מע"מ. 

פסק הדין ממחיש את חשיבות הדקדוק בניסוח הסכמי פשרה ואת התוקף המחייב של הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין. ההכרעה מדגישה כי צד שהסכים למפורש על ביטול פוליסת ביטוח בהסכם פשרה, תוך מודעות מלאה למשמעות הדברים, לא יכול לחזור בו מהסכמתו שנים רבות לאחר מכן ולהגיש תביעה על בסיס אותה פוליסה מבוטלת. פסק הדין אף מהווה תזכורת למבוטחים על החשיבות של הבנת ההשלכות ארוכות הטווח של הסכמי פשרה, ועל הצורך לנסח אותם בצורה מדויקת וברורה.

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי