בית המשפט השלום בכפר סבא קבע: חברת ליסינג אינה מונעת מהשוכר זכות תביעה לפיצויי נזק בתאונת דרכים - תביעת הראל פתרונות טכנולוגיים נגד חברת הביטוח התקבלה בחלקה

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט השלום בכפר סבא נדונה תביעה של הראל פתרונות טכנולוגיים בע״מ (להלן: "התובעת") אשר יוצגה על ידי עו״ד אמיר עזר, נגד הכשרה חברה לביטוח בע״מ (להלן: "הנתבעת") אשר יוצגה על ידי עו"ד דביר דמנד. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת שירלי פורר טיומקין ביום 11 בספטמבר 2025, והוכרעו בו סוגיות הנוגעות לזכות התביעה של שוכר רכב בליסינג מימוני לקבלת פיצויים מחברת ביטוח במקרה של תאונת דרכים.

עניינו של התיק נסב סביב תביעה לפיצוי בסך 92,248 שקל בגין נזקי רכוש לרכב, שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 2 באוגוסט 2022. התאונה התרחשה כאשר עמד רכב התובעת בפקק תנועה בנתיב נסיעתו כדין, ורכב מבוטח הנתבעת נסע לאחור ופגע בו. הנתבעת לא חלקה על האחריות לתאונה, אך טענה להיעדר יריבות בינה לבין התובעת שכן ברישיון הרכב רשומה ליסקאר ליסינג מימון בע"מ (להלן: "חברת הליסינג") כבעלת הרכב וקיים שעבוד לטובת דראל רם בע"מ. טענת ההגנה אם כן הסתמכה על קיומו של נושה מובטח במקביל לכך שהתובעת אינה בעלת הרכב. על כן נטען כי בנסיבות אלו, אין התובעת זכאית לפיצוי.

עובדות המקרה כמתואר בפסק הדין

במועד התאונה היה הרכב רשום על שם חברת הליסינג, כאשר כפי שתואר, התקיים גם שעבוד לטובת דראל רם בע"מ. התובעת החזיקה ברכב במסגרת עסקת ליסינג מימוני, ביטחה אותו בביטוח מקיף, ונשאה בעלויות הרכב בפועל.

כתוצאה מהתאונה נגרם לרכב נזק משמעותי. על פי חוות דעת השמאי, ערכו של הרכב לפני התאונה עמד על 184,548 שקל כולל מע״מ. השמאי המליץ על מכירת הרכב במצבו הניזוק במקום תיקונו, על מנת להקטין את הנזק. הרכב נמכר תמורת 92,300 שקל, ויתרת החוב לחברת הליסינג בסך 112,059 שקל שולמה על ידי התובעת ביום 24 באוגוסט 2022.

התובעת תבעה את ההפרש בין שווי הרכב לפני התאונה לבין התמורה שהתקבלה ממכירתו, בתוספת שכר טרחת השמאי.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי התאונה אירעה באחריות נהג רכב מבוטח הנתבעת, ולכן יש לחייב את הנתבעת לשלם את מלוא הנזק. היא הדגישה כי החזיקה ברכב, ביטחה אותו ונשאה בעלויותיו בפועל, ובכך נגרם לה נזק ישיר כתוצאה מהתאונה.

הנתבעת טענה להיעדר יריבות בינה לבין התובעת, בטענה כי ברישיון הרכב רשומה חברת הליסינג כבעלת הרכב וקיים שעבוד למשעבד, ובנסיבות אלו התובעת אינה בעלת הרכב ואינה זכאית לפיצוי. בנוסף הכחישה הנתבעת את גובה הנזק וטענה להיעדר אסמכתאות המלמדות על תיקון הרכב בפועל.

לגבי גובה הנזק, הנתבעת טענה כי יש להפחית מערך הרכב: 15% בגין היד הראשונה (במקום 8% שהפחית השמאי), עוד 15% בגין יד שלישית (רישום הרכב על שם הנתבעת לאחר המכירה), וכן את רכיב המע״מ בשיעור 17%.

הכרעת בית המשפט

השופטת פורר טיומקין דחתה את טענת הנתבעת להיעדר יריבות. היא קבעה כי מהראיות עולה כי התובעת נשאה בעלויות הרכב בפועל, וכי מדובר בליסינג מימוני. השופטת ציינה כי התובעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף, דבר המלמד על ליסינג מימוני, והיא הייתה אחראית לטיפולים ותיקונים של הרכב.

בהקשר זה הדגישה השופטת כי "הפסיקה קבעה לא אחת, כי עת עסקינן בליסינג מימוני, הבעלות אינה חזות הכל, וכאשר התובעת היא זו שהחזיקה ברכב, עשתה בו שימוש ונשאה בעלויות הרכב בפועל, היא זכאית לקבל פיצוי בגין נזקיה עקב התאונה".

השופטת ייחסה משמעות לעובדה כי נציג מטעם הנתבעת יצר קשר עם מנהל התובעת וניסה להגיע עמו להסדר לתשלום בשיעור 85% מסכום הנזק, דבר המלמד כי הנתבעת הכירה בזכותה של התובעת לתבוע פיצויים. הנתבעת הכחישה את עצם הפשרה וטענה, כי ממילא לא השתכללה ההצעה לכדי חוזה. לעניין עצם קיומה של הצעת הפשרה, השופטת קבעה כי היא נותנת אמון מלא בעדותו של מר נרקונסקי, מנהלה של התובעת (ואחד מבעליה), אשר עדותו היתה עקבית והותירה רושם מהימן.

בחקירתו הנגדית, אישר מר נרקונסקי כי הנתבעת הציעה תשלום במסגרת הפשרה, אשר היה כפוף לאישור חברת הליסינג ולאישור המשעבד. בפועל, משנדחתה הצעת הפשרה על ידי התובעת, לא שילמה הנתבעת כל סכום בגין הנזק, לא לתובעת ולא לבעלת הרכב. השופטת ציינה כי התנהלות זו של הנתבעת מעוררת חוסר נוחות ותחושה שהנתבעת מנסה להתחמק מתשלום הנזק לרכב, כאשר אין חולק כי האחריות לגרימתו מוטלת על הרכב שהיה מבוטח אצלה. 

על סמך כל המתואר, קבעה השופטת כי אכן קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת, והתובעת זכאית לתבוע את נזקיה בגין התאונה. בנוסף, הנתבעת לא שלחה לתובעת מכתב דחייה כנדרש. לעניין זה, נקבע  לא אחת בפסיקה, כי אי שליחת מכתב דחייה על ידי חברת ביטוח, מונע ממנה להעלות טענות באשר לאי חבות מצידה. 

גובה הנזק

באשר לגובה הנזק, השופטת קיבלה חלק מטענות הנתבעת ודחתה אחרות:

השופטת קיבלה את הטענה להפחתת 15% בגין היד הראשונה במקום 8% שהפחית השמאי. נקבע כי השמאי לא עשה בדיקה מספקת באשר לזהות הבעלים הראשון, וכאשר הוכח כי הבעלים הראשון היה חברה בע״מ ("מאיר חברה למכוניות בע״מ") ולא חברת ליסינג מימוני, יש להפחית 15% בהתאם למחירון לוי יצחק.

השופטת דחתה את הטענה להפחתה נוספת של 15% בגין "יד שלישית". היא קבעה כי "היד השלישית" הנטענת נוצרה רק לאחר התאונה במסגרת מכירת הרכב, ולכן הכללתה "חוטאת למטרת הפיצוי ולעיקרון השבת המצב לקדמותו ותוביל לתוצאה אבסורדית ובלתי צודקת".

השופטת קיבלה את הטענה להפחתת רכיב המע״מ, וקבעה כי "כאשר מדובר בחברה בע״מ, נקודת המוצא היא כי היא רשאית להתקזז בגין רכיב המע״מ, ומשכך אינה זכאית לרכיב המע״מ על הפיצוי".

לאחר ההפחתות שנקבעו, הועמד שווי הרכב לפני התאונה על סך 145,732 שקל (ללא מע״מ), ולאחר ניכוי התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב (92,300 שקל), נקבע הנזק בסך 53,432 שקל. כמו כן, השיב השמאי בחקירתו הנגדית כי שכר הטרחה שלו שולם על ידי מר נרקונסקי ללא הצגת חשבונית או קבלה, כך שלא ניתן להסיק אם שכר הטרחה שולם מחשבונו הפרטי של מר נרקונסקי או מחשבון התובעת. בנסיבות אלו, מצאה השופטת להורות שתשלום שכר הטרחה לשמאי בידי הנתבעת יהיה כפוף להצגת קבלה מטעם התובעת על התשלום. 

פסק הדין

השופטת קבעה כי התביעה מתקבלת בחלקה, וחייבה את הנתבעת לשלם לתובעת:

1. סך של 53,432 שקל בגין הנזק, בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה.

2. סך של 3,700 שקל בגין שכר טרחת השמאי (לאחר הפחתת מע״מ), בכפוף להצגת קבלה על התשלום.

3. מלוא אגרת התביעה כפי ששולמה (1,207.21 שקל).

4. שכר עדות השמאי (1,770 שקל) ושכר טרחת עורך דין (7,500 שקל).

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי