בית המשפט העליון קבע: אין מעשה בית דין כלפי מבטחת בהליך בין מבוטח לבין צד שלישי - בקשת רשות ערעור נדחתה

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נדחתה בקשת רשות ערעור (הליך מספר 25104-06-25) ב"גלגול שלישי" שהגישה חברת בני חנא שמשום בע"מ (להלן:"החברה" או "המבקשת") באמצעות עו"ד עו"ד לואי סלמאן, נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן:"מנורה" או "המבטחת") אשר יוצגה על ידי בא כוחה, עו"ד אמיתי סביון .ההחלטה ניתנה על ידי כבוד השופט יחיאל כשר ביום 9 באוקטובר 2025, והוכרעו בה סוגיות מהותיות הנוגעות למעשה בית דין, להסכמה לפסק דין על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט ולזכות השיפוי של מבוטח מחברת ביטוח.

עניינו של התיק התמקד בשאלה האם הכרעת בית משפט בהליך בין מבוטח לבין צד שלישי מחייבת את המבטחת בהליך נפרד בין המבטח למבוטח, וכן האם הסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה נחשבת כהסכמה לתשלום השוללת את זכות השיפוי.

עובדות המקרה

ביום 5 במרץ 2020 אחד מעובדיה של החברה פרק סחורה ממשאית של החברה בצד הכביש, כאשר רכב של צד שלישי פגע ברמפה של המשאית אשר הייתה פתוחה לתוך הכביש. בשל תאונה זו, פנה הצד השלישי למנורה, אשר ביטחה את משאית החברה, על מנת שזו תשפה אותו על הנזק בגין התאונה.

מנורה דחתה את הפניה בטענה כי במשאית נהג אדם שאינו בעל רישיון נהיגה תקף. משכך, הגיש הצד השלישי תביעה כספית נגד החברה בגין נזקיו מהתאונה בתיק תאד"מ 10024-12-20 (להלן:"ההליך הקודם". במסגרת ההליך הקודם הסכימו הצדדים כי לאחר שיישמעו העדים ייתן בית המשפט העליון פסק דין על דרך הפשרה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן:"חוק בתי המשפט") וכי בית המשפט העליון יהיה פטור מחובת ההנמקה.

בעקבות כך, ולאחר שמיעתם של העדים, ניתן ביום 14 במרץ 2023 פסק דין בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, אשר חייב את החברה בסכום של 12,730 שקל.

בעקבות פסק הדין בהליך הקודם, הגישה החברה תביעה לקבלת שיפוי ממנורה, בטענה כי המשאית המעורבת בתאונה הייתה מבוטחת אצל מנורה בעת התרחשות התאונה, בפוליסת ביטוח מקיף. החברה טענה כי התאונה האמורה אינה תאונת דרכים, שכן בעת התרחשות התאונה המשאית עמדה ואחד מעובדי החברה פרק ממנה סחורה.

פסק דינו של בית משפט השלום

ביום 24 בנובמבר 2024 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנוף הגליל – נצרת (הרשם הבכיר ס' עאמר) בתיק ת"א 48696-02-24, אשר קיבל את תביעתה של החברה וחייב את מנורה בתשלום של 14,835 שקל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, לצד החזר מלוא סכום האגרות, ושכר טרחת עורכי דין בסך של 5,000 שקל.

בית משפט השלום ביסס את הכרעתו על המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ובכלל זאת תצהירו של נהג המשאית, דו"ח האירוע מטעם הצד השלישי ופרוטוקול הדיון בהליך הקודם. בית המשפט קבע כי בעת התאונה המשאית הייתה במצב של חניה, ועל כן דחה את טענת מנורה כי היא פטורה בשל כך שנהג המשאית לא היה בעל רישיון נהיגה בתוקף. עוד דחה בית המשפט את טענת מנורה כי הסכמת החברה לסיים את ההליך הקודם בפסק דין על דרך הפשרה פוטרת את מנורה מתשלום.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה מנורה ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 30 במרץ 2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת (השופט א' אברהם) בתיק ע"א 52032-01-25. בית המשפט המחוזי קבע כי נפלה טעות משפטית בפסק הדין של בית משפט השלום ומשכך יש להתערב בו.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן היה להסתמך על הראיות שהובאו בהליך הקודם, כדוגמת תצהירו של נהג המשאית, שכן אלה לא הוגשו כראיה בהליך הנוכחי. בית המשפט הדגיש כי צירוף מסמכים לכתב התביעה אינו מייתר את הגשת המסמכים כראיות. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי החברה לא הביאה כל ראיה להוכחת תביעתה, ומשכך דינה להידחות.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את טענת מנורה שלפיה החברה שילמה את הפיצוי לצד השלישי בלי להיוועץ בה, כי הדבר מנוגד להוראות הפוליסה וכי משכך מנורה פטורה מתשלום. בית המשפט הדגיש כי העובדה שהתשלום בוצע בהתאם לפסק דין שניתן על-פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט אינה משנה את המסקנה שמדובר בהסכמה לתשלום לצד שלישי, מבלי להיוועץ במנורה.

נוכח האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של מנורה, ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי החברה תישא באגרת הערעור ובשכר טרחת עורכי דין, בשתי הערכאות, בשיעור של 10,000 שקל בתוספת מע"מ.

טענות החברה בבקשת רשות הערעור

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה החברה את בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. בבקשתה, טענה החברה כי הערעור שמבוקש להגישו מעורר מספר שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים ואשר יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

הסוגיה הראשונה שהעלתה החברה הייתה האם תנייה בפוליסת ביטוח השוללת את הכיסוי הביטוחי במקרה של נהיגה ללא רישיון בר-תוקף, חלה גם כאשר הרכב המבוטח לא שימש בעת קרות התאונה לנהיגה, אלא לפריקה.

הסוגיה השנייה הייתה האם תשלום לצד שלישי בעקבות פסק דין שניתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, נחשבת כהסכמה לתשלום ללא היוועצות במבטחת, אשר פוטרת את המבטחת משיפוי המבוטח בגין התשלום לצד השלישי. לטענת החברה, מטעמי מדיניות שיפוטית יש לאפשר לנתבעים להסכים למתן פסק דין על דרך הפשרה, מבלי שהדבר ייחשב כהסכמה לתשלום לצד שלישי השוללת את הזכות לקבלת שיפוי מהמבטחת.

הסוגיה השלישית הייתה האם הכרעת בית המשפט בשאלת האחריות למקרה הביטוח, במסגרת הליך משפטי בין המבוטח לבין צד שלישי, מהווה מעשה-בית-דין המחייב את המבטח בהליך בין המבטח לבין המבוטח. לטענת החברה, על מנת למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות באותה מסכת עובדתית, ולמנוע החלטות סותרות, ונוכח הקרבה המשפטית שבין המבטח לבין מבוטח, יש להכיר בקיומו של מעשה-בית-דין בנסיבות האמורות.

הכרעת בית המשפט העליון

השופט כשר דחה את הבקשה וקבע כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה מטעם מנורה. השופט הדגיש כי רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין.

השופט קבע כי חרף ניסיונה של החברה לשוות לבקשתה נופך עקרוני, בערעור שמבוקשת הרשות להגישו לא מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, הטעונה הכרעה ואשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

השופט כשר הדגיש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על שני אדנים: הראשון – קביעה שהחברה לא הוכיחה את תביעתה, וכי לא קם מעשה-בית-דין כלפי מנורה בשל ההליך הקודם שהתנהל בין החברה לבין הצד השלישי. השני – קבלת הטענה שהואיל ופסק הדין ניתן על דרך הפשרה, הרי שמנורה פטורה משיפוי החברה.

באשר לאדן הראשון, קבע השופט כי ככל שמדובר בטענות המופנות כלפי הקביעה כי התביעה לא הוכחה, זאת מכיוון שטענות החברה אינן מתאימות לדיון ב"גלגול שלישי", בהיותן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק ונטועות בנסיבות הספציפיות של העניין הנדון.

כמו כן, השופט דחה את הטענה בדבר מעשה-בית-דין וקבע כי אין ממש בטענתה של החברה כי יש להכיר במעשה-בית-דין כלפי מנורה, בהליך בין מנורה לבין החברה, בשל הכרעת בית המשפט בהליך בין החברה לבין הצד השלישי. השופט הדגיש כי חרף ניסיונה של החברה לשוות לשאלה זו נופך עקרוני, עניינה של השאלה הוא אך ביישום הדין בעניין מעשה-בית-דין על עובדות המקרה.

השופט כשר הסביר, כי אמנם גם כאשר בעל דין לא היה צד להתדיינות הראשונה בין הצדדים הוא עשוי להיות מחוייב בהכרעות שבאותה התדיינות, מקום שבו מתקיימת בינו לבין אחד מבעלי הדין בהתדיינות הראשונה "קרבה משפטית". עם זאת, הגם שבנסיבות מסוימות יכול ותתקיים "קרבה משפטית" בין מבטח לבין מבוטח, אין בכך כדי להועיל לחברה בנסיבות דנן. זאת משום שבהקשר הרלוונטי החברה ומנורה מצויות בצדדים שונים של המתרס, ולא ניתן לומר כי ניתן למנורה יומה בבית המשפט, ביחס לתביעה של החברה נגדה, אך בשל התגוננותה של החברה מפני תביעת הצד השלישי בהליך הקודם. בהקשר זה, הדגיש השופט כי בנסיבות דנן, ישנן סוגיות מהותיות שבהן האינטרסים של מנורה והחברה מנוגדים, כגון השאלה האם התאונה אירעה בעת פריקת המשאית או בשעה שהמשאית הייתה בנסיעה.

באשר לאדן השני של פסק הדין, קבע השופט כי משעה שקבע בית המשפט המחוזי כי דין התביעה להידחות בשל כך שהחברה לא הוכיחה את תביעתה, הרי שהאדן השני של פסק הדין כלל אינו נדרש כדי לדחות את התביעה. משכך אין מקום ליתן רשות ערעור בהקשר האמור, בשים לב להלכה שלפיה אין ליתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" במקרים שבהם אף אם תתקבל טענתו העקרונית של המבקש, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה.

השופט כשר הוסיף והעיר, מבלי להכריע בסוגיה, כי ספק אם צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש לראות בהסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, כהסכמה לתשלום לצד שלישי הפוטרת את המבטחת מחובת השיפוי. זאת ועוד, ייתכן כי בשל אופייה המורכב והמשתנה של ההסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א(א), יכול והתשובה לשאלה לא תהיה זהה בכל מקרה ומקרה, אלא משתנה בהתאם לטיב ומהות ההסכמה של הצדדים. כך, לעיתים, ההסכמה הינה הסכמה כי בית המשפט יפסוק סעד כספי בטווח מסוים, ובכך למעשה טומנת בחובה הסכמה לעניין החבות. מנגד, לעיתים, ההסכמה במהותה הינה מעין הסדר דיוני שנועד לקצר ולפשט את ההתדיינות. השופט ציין כי כיוון שקל יותר לראות בהסכמה שבמקרה הראשון כהסכמה לתשלום הפוטרת את המבטחת מחבות, מאשר ההסכמה שבמקרה השני. אפשר שההכרעה בשאלה זו עשויה אף להיות מושפעת משיקולי מדיניות משפטית שעניינם בעידוד הצדדים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה. עם זאת, משעה שהכרעה בשאלה זו אינה דרושה למתן החלטתו בבקשה, הרי שיש להותירה לעת מצוא.