בית המשפט המחוזי קבע: ניזוק תאונת דרכים עם נכות של 62.5% שלא ניסה לחזור לעבודה יקבל פיצוי מופחת בגין הפרת חובת הקטנת הנזק (בתביעה לפי פקודת הנזיקין): "ניזוק שאינו עושה ולו בדל של מאמץ לחזור לשוק..."

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נדונה תביעתו של פלוני (להלן: "התובע") אשר יוצג על ידי עו"ד א. שויגמן ועו"ד א. גרבר, נגד איגור אוקופניאק (להלן: "נתבע 1") והכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "נתבעת 2") אשר יוצגו על ידי עו"ד א. ירון. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת מרב בן-ארי ביום 25 מאי 2025 בת"א 53339-06-19, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לחובת הקטנת נזק ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

עניינו של התיק נסב סביב תאונת דרכים חמורה שאירעה ביום 11.10.17, בה פגע רכבו של נתבע 1 באופנוע שעליו נהג התובע, יליד 1990. נתבע 1 הורשע בתיק פלילי על בסיס הודאתו באי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה ובנהיגה בחוסר זהירות. השימוש באופנוע לא היה מבוטח בביטוח תקף ולכן התביעה הוגשה לפי פקודת הנזיקין.

כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע חבלות חמורות ורב-מערכתיות בכל חלקי גופו. התובע פונה לבית חולים ברזילי. 

התובע שוחרר מבית חולים ברזילי ביום 8.11.17, ומאותו מועד ועד ליום 31.1.18 אושפז במחלקה לשיקום אורתופדי בבית חולים שיבא. לאחר מכן, התובע שוחרר להמשך טיפול במסגרת אשפוז יום במרפאות חוץ והמשיך מעקב וטיפולים שונים כולל פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. עקב סימפטומים בתחום הנפשי כולל מצב רוח ירוד, קשיי שינה ודיכאון, התובע פנה לייעוץ פסיכיאטרי וטופל תרופתית.

התובע טען כי הוא ללא בגרות מלאה, וכל חייו עבד בעבודות פיזיות קשות. התובע הוסיף כי לא שב למעגל העבודה, וכי עקב מגבלותיו, הצטמצמו אפשרויותיו לתעסוקה עתידית במקצוע חלופי, כי אינו יכול לעבוד בעבודה פיזית, וכי חש בושה בשל מצב שיניו. 

הנתבעים טענו כי ההגבלה התפקודית של התובע נמוכה באופן משמעותי מהנכות הרפואית. לטענתם, הימנעות התובע מלחזור לעבודה היא הפרת החובה להקטנת הנזק. נטען כי התובע הראה חוסר התאמה להתמיד בעבודה ובצבא עוד לפני התאונה, ואין בנכות הרפואית הקיימת כדי למנוע ממנו לעבוד ולו חלקית. 

בית המשפט התייחס תחילה לשאלת האחריות לתאונה, וקבע כי נתבע 1 אחראי לתאונה על בסיס הרשעתו הפלילית. בית המשפט ציין כי ההרשעה קבילה בהליך זה כראיה לכאורה, ולא ניתן לסתור אותה אלא ברשות בית המשפט. למרות שההרשעה אינה מהווה מחסום להעלאת טענת אשם תורם, הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הנתבעים, ובנטל זה הם לא עמדו. בית המשפט מצא כי לא הוכח שהתובע נהג במהירות מופרזת או שתרם לגרימת התאונה. בנושא היקף הנכויות, קבע בית המשפט בהסתמך על חוות דעת מומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט, כי נכותו הכוללת של התובע עומדת על 62.5%. 

בית המשפט קבע כי על פי הפסיקה, חובה עיקרית של הקטנת הנזק היא ניסיון לשוב למעגל העבודה. לטענת בית המשפט, הניסיון לחזור למעגל העבודה אינו רק חלק מהחובה להקטנת הנזק, אלא מקפל בתוכו משמעות ראייתית. ניזוק שמנסה להשתלב בעבודה יכול להציג לבית המשפט ראיות שונות שתומכות ברמה כזו או אחרת של תפקוד. תובע שאינו עושה ולו בדל אחד של מאמץ לנסות לחזור לשוק העבודה, יוצר קושי ראייתי לבסס קביעה לתפקודו או ליכולת השתכרותו. עובדה זו פועלת לחובתו של התובע, שכן הנטל להוכיח את התביעה, לרבות בשאלה עד כמה הנכות תפקודית או גורעת מכושר השתכרותו, מוטל על התובע. בית המשפט קבע כי לכך מצטרפת הקביעה בדבר חוסר ההתמדה שהתובע הציג גם בשנים שלפני התאונה, שכן בכל אחת מהשנים 2013-2016, התובע לא עבד בין ארבעה לחמישה חודשים בשנה.

בשקלול הנכות הרפואית, קבע בית המשפט כי התובע לא הראה מאמץ להשתלב בעבודה ואפילו לא פנה בתביעה לשיקום. העובדה שהתובע הציג יכולת תפקוד כגון נסיעה לטיולים או תפקוד כללי בבית, הובילה את בית המשפט להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 55%, וזאת לאחר תקופת אי הכושר כפי שקבע המומחה מטעם התובע. 

בית המשפט קבע, כי התובע עצמאי בפעולות היום יום, ולפי הראיות שהוצגו בפניו, התובע אינו מקבל עזרה פיזית במהלך היום ואינו נזקק לעזרה כזו. בית המשפט קבע כי יש להניח שהתובע יזדקק לעזרה מסוימת בפעולות משק הבית הקשות, אך לא בעזרה יום יומית. לפיכך, פסק בית המשפט סכום גלובלי של עזרת צד ג' לעבר בסך 200,000 ₪ ועוד סכום של 200,000 ₪ לעתיד.

יתר על כן, בית המשפט התייחס לבקשה לפסיקת הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות, כלליות, והוצאות בגין טיפולי שיניים, וקבע כי אמנם התובע עצמאי ונייד, אך לוקה בנכות בגפיים התחתונות שיש לצידן הוצאות ניידות מוגברות. אין עיגון בחוות הדעת לכך שהתובע אינו יכול לנהוג. משכך, במכלול הנתונים פסק בית המשפט הוצאות רפואיות ונסיעות בסכום של 300,000 ₪ לעבר ולעתיד. בנוגע לטיפולי שיניים, אימץ בית המשפט את חוות הדעת של מומחית בית המשפט, ופסק סכום ראשוני של 83,000 ₪ ועוד כ-81,000 ₪ בגין החלפות עתידיות. בנוגע לפיצויים בגין כאב וסבל, פסק בית המשפט פיצויים בסך של 500,000 ₪, וזאת בהתחשב בנסיבות הפגיעה, משך האשפוז, חבלת השיניים והטיפולים הנדרשים בגינה. יתר על כן, בגין ניכויים קבע בית המשפט סך כולל של 785,778 ₪ (תגמולי המוסד לביטוח לאומי). לסיכום, פסק בית המשפט לזכות התובע סך של 2,786,461 ₪, וחייב את הנתבעים לשלם סכום זה, בנוסף להוצאות המשפט בצירוף ריבית שקלית, וכן שכ"ט עו"ד בסך 657,605 ₪.

פסק הדין מבהיר כמה עקרונות חשובים בדיני נזיקין: ראשית, חובת הקטנת הנזק מחייבת ניזוק לנסות באופן אמיתי לחזור למעגל העבודה, ואי עמידה בחובה זו פוגעת באופן משמעותי בתביעתו. שנית, עברו של ניזוק עם היסטוריה תעסוקתית בעייתית יילקח בחשבון הן בקביעת השכר והן בשיעור הגריעה. שלישית, נכות רפואית גבוהה אינה מובילה אוטומטית לאובדן מלא של כושר השתכרות, ויש להתחשב ביכולת התפקוד בפועל ובמאמצים שעושה הניזוק.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ביום 26.6.25 אשר תלוי ועומד (ע"א 63314-06-25 איגור אוקופניאק נ' פלוני)