בית המשפט דחה טענת 'תאונה במתכוון' במקרה של זגזוגים וקללות בכביש: " מטרתו הראשונית והעיקרית של הנהג הייתה להפחיד את התובע או להטרידו ולא הייתה כוונה מודעת וממשית לפגוע בתובע"

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו נדונה תביעתו של פלוני (להלן: "התובע"), נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") וסרגיי דובינסקי (להלן: "הנתבע 2"). פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט אמיר צ'כנוביץ ביום 1 בספטמבר 2025, בת"א 67842-12-20. פסק הדין עוסק בשאלה מורכבת הנוגעת להבחנה בין תאונת דרכים לבין תאונה שנגרמה במתכוון, ובמיוחד כאשר לתאונה קדם עימות בין הנהגים. מדובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 16.5.1999, בתאונה שאירעה בעת שרכב בכביש על אופניים חשמליים, מפגיעה מרכב בו נהג הנתבע 2, המבוטח על ידי הנתבעת 1, בפוליסת ביטוח חובה. התביעה הוגשה כתביעה בעילה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), ולחלופין על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.12.19, כאשר היה בן 20. לטענת התובע, בעת שרכב על אופניים חשמליים, רכב הנתבע 2 פגע בו בעוצמה, כאשר לתאונה קדם עימות על זכות קדימה. התובע טען כי הנתבע 2 דחק אותו לפינה ולא נתן לו זכות קדימה, ובהמשך התובע לא נתן לרכב הנתבע 2 לעבור אותו, עד שהרכב התקרב אליו, ופגע בו. עקב התאונה נפל התובע מהאופניים ונחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר בראש, בעמוד השדרה הצווארי, ברך וכתף שמאל. התובע פונה לחדר מיון בבית החולים "הלל יפה" שם נמצאו אצלו המטומה תת עורית בראש, שפשוף שטחי, חבלות בצלעות ובבטן עליונה ודימומים תת לחמיתיים.

הנתבעת 1 טענה בכתב ההגנה כי לא מדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שכן חלה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק, לפיה הנתבע 2 ביצע את התאונה במתכוון. הנתבעת טענה כי הפגיעות היו קיימות לפני התאונה או ללא קשר אליה, או כתוצאה מתגרה שהתפתחה לאחר התאונה בין התובע לבין נהג הרכב. מטעם הנתבעת 1 הוגשה חוות דעת של מומחה בוחן תנועה ומשחזר תאונות דרכים, מר אייל אפטבי, אשר סבר כי מדובר בתאונה מכוונת.

הנתבע 2 טען מצדו כי מדובר בתאונת דרכים שאירעה בטעות ולא בכוונה. לפי עדותו, התובע נכנס במקום צר מימין לנסיעתו, בין רכבו לבין רכב אחר, דבר שעצבן אותו. הנתבע 2 טען כי התובע החל "לשחק בכביש" וניסה להסיט את רכבו ממסלולו, עד שבטעות ולא בכוונה פגע בתובע פגיעה קלה, לאחר שניסה לעקוף אותו.

בית המשפט בחן בקפידה את הראיות שהוצגו, כולל סרטון ממצלמת הרכב של הנתבע 2 המתעד את הנסיעה במשך מספר דקות לפני התאונה ועד לאירוע עצמו, וכן סרטון ממצלמת גוף של שוטר שהגיע למקום. בית המשפט בחן גם את ההודעות שמסרו הצדדים למשטרה מיד לאחר התאונה ואת חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת 1.

בית המשפט קבע, כי הנתבעת 1 לא הצליחה להרים את נטל הראיה להוכיח שמדובר בתאונה במתכוון. בית המשפט הבהיר את המסגרת הנורמטיבית, לפיה החזקה הממעטת של תאונה במתכוון מונה שלושה תנאים מצטברים: ביצוע מעשה מכוון, מטרת המעשה הייתה לגרום נזק לגופו או רכושו של אותו אדם והנזק נגרם כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון. בית המשפט הדגיש כי הכוונה הנדרשת בהתאם לחוק הפיצויים איננה זהה למבחן שקבע הדין הפלילי, וכי דרישה פלילית אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים.

בית המשפט מצא, כי עדותו של התובע הייתה קוהרנטית וסדורה, ותואמת את הגרסה שמסר ביום התאונה למשטרה. הנתבע 2 שלל בעדותו כי הפגיעה הייתה מכוונת, והעיד כי זגזג לכיוון התובע לא בכוונה לפגוע בו אלא רק להבהיל אותו. בית המשפט דחה את חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת 1, וקבע כי רובה ככולה אינה נסמכת על ידע מקצועי המיוחד לבוחן תנועה, אלא על מסקנות הנלמדות מניסיון החיים של כל נהג רכב מיומן.

בית המשפט קבע, כי נתבע 2 הינו נהג אשר בעקבות סכסוך על זכות קדימה, נהג נהיגה פרועה וזגזג לתוך נתיב נסיעתו של רוכב האופניים, אשר אף הוא זגזג לכיוונו של רכב הנתבע 2, והחל מעין מאבק כוחות בין השניים על "זכות המעבר". במהלך הנהיגה הפרועה הזו, נפגע התובע כתוצאת לוואי. בית המשפט קבע כי אופן התרחשות התאונה מלמד שמטרתו הראשונית והעיקרית של הנהג הייתה להפחיד את התובע או להטרידו, ולא הייתה כוונה מודעת וממשית לפגוע בתובע.

מומחי בית המשפט קבעו לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 9.75%. בית המשפט מצא כי התובע חזר לעבודה מלאה חודש לאחר התאונה, ושכרו הלך ועלה משמעותית לאחר התאונה - מ-2,229 ₪ לחודש לפני התאונה ל-2,878 ₪ לחודש בשנת 2020, עובדות התומכות במסקנה כי הנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית. התובע עבד לאחר התאונה בעבודות פיזיות שונות - בפיצריה כעובד מטבח, בעסק חיפויי קרמיקה ובבית קפה כעוזר טבח, ולא הציג ראיות לכך שהפסקת עבודתו באחד מהמקומות נבעה ממגבלות רפואיות עקב התאונה.

בחישוב הפיצויים, קבע בית המשפט כי מדובר בנכות נמוכה שהשפעתה התפקודית מועטה, ולכן יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי ולא על פי תחשיב אקטוארי מלא. התובע קיבל פיצוי של 138,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד, 17,250 ₪ בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות, 10,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי, 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, ו-22,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. בסה"כ נפסק פיצוי של 192,570 ₪ כנגד הנתבעת 1, בצירוף אגרה ושכר טרחת עורך דין. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה.

פסק הדין מבצע הבחנה חשובה בין תאונת דרכים לבין תאונה שנגרמה במתכוון במקרים של נהיגה פרועה. ההכרעה מדגישה כי אף במקרים בהם לתאונה קדם עימות בין נהגים ונהיגה פרועה הכוללת זגזוגים מכוונים, לא די בכך כדי להוציא את האירוע מגדר תאונת דרכים, כל עוד לא הוכח שהנהג פעל מתוך כוונה ממשית לפגוע פיזית בנפגע. פסק הדין מדגיש את הנטל המוטל על חברות הביטוח להוכיח שמדובר בתאונה מכוונת ולא בתאונת דרכים.

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי