אחריות בתאונת שרשרת מורכבת – כיצד ניתן לקבוע מיהו המעוול?

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בית משפט השלום בראשון לציון, מפי כבוד הרשמת הבכירה לימור נסים - לב, פרסם ביום 3 בנובמבר  2025 פסק דין בתיק תאד"מ 67596-02-23. פסק הדין הינו מהותי לגבי תביעות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים רבת משתתפים. פסק הדין עסק בשאלת האחריות בתאונת שרשרת מורכבת ובהחלת דוקטרינת "מעוולים במשותף" מכוח סעיף 11 לפקודת הנזיקין, וזאת כאשר לא ניתן לקבוע באופן מובהק וראייתי מי מבין הרכבים המעורבים היה הגורם הישיר שפגע ברכב התובע. ההכרעה שופכת אור על חובת הזהירות של נהגים בכביש ועל האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם קשיים ראייתיים בתאונות שרשרת.

הרקע העובדתי ופרטי האירוע

תביעה כספית הוגשה על ידי צבי וולך (להלן: "נהג הניסאן" או "התובע") נהג רכב ניסאן, כנגד מספר נתבעים, ביניהם אליהו בניזרי (להלן: "נהג השברולט") ומבטחתו איי.די.איי. חברה לביטוח (להלן:"איי.די.איי"), אושרת מלח (להלן: "נהגת המרצדס") ומבטחתה מגדל חברה לביטוח בע"מ  (להלן: "מגדל") וכן מאיר צומיעי (להלן: "נהג הטויוטה") ומבטחתו איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איי אי ג'י"). בא כוחו של התובע הינו עו"ד ירון קליינרט. באי כוחם של הנתבעים הינם עו"ד אילנה גולדרט, עו"ד אליהו הישראלי ועו"ד רועי אלנקוה.

התאונה התרחשה ביום 3 בדצמבר 2022 בכביש 4, בנתיב השמאלי המהיר. התובע, נהג הניסאן, העיד כי בעקבות האטת התנועה לפניו, הוא בלם את רכבו עד לעצירה מוחלטת. מייד לאחר העצירה, טען התובע, כי הוא הופתע ממכה עזה וחזקה שקיבל מאחור. עוצמת הפגיעה הייתה כה רבה, שהדפה את הניסאן קדימה, ורק לאחר מכן פגע רכבו במעקה הבטיחות השמאלי, תוך כדי השתפשפות והיגררות, עד שנעצר. התובע העיד כי לא ראה מי מהרכבים המעורבים פגע בו בפועל.

לרכב הניסאן נגרמו נזקי רכוש משמעותיים, כפי שעולה מחוות דעת השמאי שהוגשה: נזק כבד בחלקו האחורי עקב הפגיעה המקורית, ונזק משני ומשמעותי בצד הקדמי-ימני של הרכב (דלת וכנף) כתוצאה מההדיפה והפגיעה במעקה.

הניגודים והסתירות בטענות הצדדים ואי-הבהירות הראייתית

ליבת המחלוקת בהליך נסבה סביב שאלת הזהות והאחריות של הרכבים שיצרו את "אפקט הדומינו" שגרם לפגיעה בניסאן. בתאונה היו מעורבים בסך הכול ארבעה כלי רכב, ולא הובא בפני בית המשפט עד ראייה נייטרלי או חוות דעת של בוחן תאונות דרכים אשר יכלו לשחזר באופן מדעי את סדר הפגיעות והפעלת הכוחות המכאניים. אי לכך, הסתמך בית המשפט בעיקר על עדויות הנהגים ועל הראיות הפיזיות (הנזקים ברכבים).

טענות נהג השברולט: נהג השברולט ואשתו, שהייתה עדה מטעמו, טענו כי נסעו אף הם בנתיב השמאלי המהיר, הבחינו ברכבים מלפניהם בולמים וגם הם החלו בבלימה. אלא שלטענתם, תוך כדי בלימתם, הם חשו במכה חזקה מאחור שהדפה אותם קדימה לתוך רכב הניסאן. גרסה זו ניסתה למעשה להטיל את האחריות על הרכב שפגע בהם מאחור. יחד עם זאת, בית המשפט עמד על כך שגרסתו הראשונית של נהג השברולט לחברת הביטוח הייתה שונה באופן מהותי, ובה ציין רק שחש "בום חזק" וסטה לשמאל, מבלי לציין במפורש כי נהדף לרכב שלפניו. סתירה זו העמידה בספק את אמינות גרסתו בבית המשפט.

טענות נהגת המרצדס: נהגת המרצדס הציגה גרסה עקבית וברורה. היא העידה כי היא הייתה הרכב הראשון בנתיב השמאלי שהצליח לבלום ולהיעצר בבטחה. לגרסתה, היא הרגישה שתי מכות חזקות ברצף מאחור, אך לרכבה לא נגרמה כלל פגיעה קדמית. עדות זו הייתה קריטית, שכן היא מיצבה את המרצדס כרכב אשר רק ניזוק, מבלי שתרם באופן פעיל לגרימת הנזק לרכבים שלפניה.

טענות נהג הטויוטה: נהג הטויוטה העיד כי פגע תחילה קלות ברכב כהה (ככל הנראה המרצדס) שהיה לפניו, מבלי שנגרם לו נזק מהותי או הדיפה קדימה. מייד לאחר מכן, חש הטויוטה פגיעה חזקה מאחור מרכב גדול יותר, ובעקבות מכה זו הוא התהפך ורכבו ניזוק קשות. גרסתו, כמו גרסת השברולט, ניסתה להטיל את האחריות על הפגיעה שקיבל מאחור.

בפני בית המשפט עמד אפוא מצב ראייתי מורכב: כל אחד מהמעורבים (למעט המרצדס) טען כי נהדף קדימה על ידי רכב אחר, וכל אחד מהם ניסה להפנות את החץ כלפי הרכב שהיה מאחוריו. איש לא הודה כי פגע ברכב שלפניו כתוצאה מאי-שמירת מרחק, שהיא העוולה הבסיסית בתאונות מסוג זה. המצב היה בבחינת מבוי סתום, כאשר לא ניתן היה לקבוע את גורם המגע הישיר בניסאן.

הכרעת בית המשפט – דוקטרינת "המעוולים במשותף"

בית המשפט נדרש לנתח את הראיות הפיזיות מול העדויות הסותרות.

דחיית התביעה נגד המרצדס: ראשית, קיבל בית המשפט את גרסת נהגת המרצדס, וקבע כי הוכח שמדובר ברכב שרק נפגע מאחור. לא נמצאו ראיות פיזיות או עדויות התומכות בכך שהמרצדס נהדפה קדימה באופן שגרם נזק לאחרים. התביעה כנגד המרצדס וכנגד מבטחתה נדחתה אפוא בהיעדר מעורבות פעילה בגרימת הנזק לניסאן.

הטלת אחריות על השברולט והטויוטה:  בית המשפט התמקד ברכבי השברולט והטויוטה, וקבע כי שניהם היו חוליות פעילות בשרשרת ההדיפות שגרמה בסופו של דבר לנזק לניסאן. הממצאים העובדתיים הצביעו על כך שרכבים אלו פעלו ברצף סיבתי אחד אשר הוביל לנזק.

הרשמת הבכירה נסים-לב הדגישה כי לאור הכשל הראייתי, ובהיעדר יכולת לקבוע במידת הוודאות הנדרשת מי מבין השברולט או הטויוטה הוא הרכב שפגע ישירות בניסאן או דחף אותו (והרכב השני פגע ברכב שדחף), הרי שיש להחיל את העיקרון המשפטי של מעוולים במשותף.

בית המשפט ביסס את קביעתו על סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע כי: " כאשר נגרם נזק על ידי שניים או יותר, בין במעשה אחד ובין במעשים נפרדים, אך אשר גרמו יחד לנזק אחד – הם מעוולים במשותף ". דוקטרינה זו חלה כאשר מתקיים נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה, וכאשר לא ניתן להצביע על חלקו היחסי של כל מעוול בגרימת הנזק הכולל.

הרשמת ציינה כי היעדר היכולת לקבוע מי מהם הוא הגורם הישיר, שעה ששני הנהגים תרמו בפועל להתרחשות האירוע, אינו יכול ליפול על כתפי הניזוק. הניזוק, נהג הניסאן, צריך לקבל פיצוי מלא, ועל המעוולים – נהגי השברולט והטויוטה – לחלוק ביניהם באחריות. בית המשפט קבע אפוא כי רכבי השברולט והטויוטה נושאים באחריות כמעוולים במשותף, וחבים ביחד ולחוד בגין נזקיו של התובע.

עקרון האחריות "ביחד ולחוד" משמעותו כי התובע רשאי לגבות את מלוא הנזק מכל אחד מהנתבעים בנפרד, ואין הוא צריך "לרדוף" אחרי כל אחד מהם בנפרד. לאחר שישלמו המעוולים לתובע, יוכלו הם לתבוע זה את זה בהליך נפרד של "הודעת צד ג'" או בתביעת שיבוב, ולחלק ביניהם את נטל הפיצוי בהתאם למידת אחריותם הפנימית.

סיכום פסק הדין והחיוב הכספי

לאור הממצאים והניתוח המשפטי, חויבו הנתבעים 1-2 (השברולט ומבטחתה) והנתבעים 5-6 (הטויוטה ומבטחתה), ביחד ולחוד ובחלקים שווים, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

1. פיצוי בגין נזק ישיר: 9,680 ₪ (נזק הרכב בניכוי השתתפות עצמית).

2. הוצאות שמאי: 1,000 ₪. 

3. שכר עדה: 500 ₪ (בתו של התובע). 

4. אגרת בית משפט כפי ששולמה.

5. שכר טרחת עורך דין: 2,500 ₪. 

כמו כן, חויבו הנתבעים 1-2, 5-6 לשאת בהוצאות שכר העדה של נהגת המרצדס (הנתבעת 3) בסך 350 ₪, עקב דחיית התביעה כנגדה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמידה בנטל הראיה על ידי הנתבעים בתאונות שרשרת, וקובע כי כישלונם בהוכחת גרסתם יוביל להטלת אחריות משותפת מלאה. 

נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע על הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי