תחולתו של סעיף המרמה בחוק חוזה ביטוח בתביעות המוגשות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

בית המשפט קבע שקשה להשלים עם מצב שבו המבוטח שביצע הונאת הביטוח לא יישא בתוצאות מעשהו ויזכה לפיצוי על נזקיו מכוח החוק

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025) 

בבית משפט השלום בחיפה נדונה תביעתם של ו' ס', א' ס', ה' ס' (להלן: "התובעים") ע"י ב"כ עוה"ד סיון שחר ו/או ליאור חן ואח' נגד התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (להלן: "הנתבעת") ע"י ב"כ עוה"ד גסאן אגברייה ואח'.  פסק הדין תא (חי') 16429-08-22 מפי כבוד השופטת טלי מירום ניתן ב י"ח טבת תשפ"ה, 18 ינואר 2025.

לבית המשפט הוגשה תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לשלושת התובעים, אֵם, בנה ובתה בעקבות תאונת דרכים.

התובעת טענה כי בעת שנהגה ברכב המבוטח על ידי הנתבעת רכב שנסע לפניה נעצר בפתאומיות, והרכב בו נסעה התובעת פגע בו מאחור.

הנתבעת כפרה בחובתה לפצות את התובעת, בהיעדר נזק גוף עקב התאונה, ונוכח טענתה כי מדובר בתביעת מרמה, כלומר טענה להוספת נוסעים שכלל לא היו ברכב בעת התאונה. לטענת הנתבעת, ניסיון זה לקבלת תגמולי ביטוח במרמה פוטר אותה מחובתה לפצות את התובעת בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

בית המשפט קבע שמהתשתית הראייתית שהובאה בפניו ניתן להסיק שבתאונת הדרכים נשוא התביעה היו מעורבים התובעת ובנה בלבד. ושמעורבות התובעת בתאונה מסתברת יותר ממעורבותה של הבת בתאונה שלא הייתה מעורבת בתאונה, והוספה כנוסעת נוספת בדיעבד.  ועוד שתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את גרסתם לפיה שלושתם נפגעו בתאונת דרכים תוך כדי נסיעה ברכב המבוטח; בית המשפט קבע שגרסתם של התובעים היא גרסה שקרית שנמסרה בשיתוף פעולה של שלושתם.

לטענת הנתבעת, היא פטורה מחובתה לפצות מי מהתובעים, גם את אלו שהיו מעורבים בתאונה, זאת מכוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שקובע, שאם מסרו המבוטח או המוטב למבטח עובדות כוזבות ביחס למקרה הביטוח, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה, פטור המבטח מחובתו.

בית המשפט ציין ששאלת תחולתו של סעיף 25 על תביעות המוגשות מכוח חוק הפיצויים טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון; בפסיקה נקבע שחוק חוזה הביטוח חל על ביטוח רכב חובה, מכוח סעיפים 40 ו - 73 לחוק זה, הקובעים כי הוראותיו יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין.

בקרב בתי משפט המחוזיים והשלום נחלקו בסוגיה זו הדעות: לפי גישה אחת, התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים גוברת על התכלית ההרתעתית של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ועל כן אין להחיל סעיף זה על תביעות המוגשות מכוח החוק, כי מרמה בתביעת תגמולים אינה כלולה ברשימת המקרים בהם נשללת זכותו לפיצוי של נפגע בתאונת דרכים על פי סעיף 7 לחוק, רשימה שהוכרה כרשימה סגורה.

לפי הגישה השניה, אין מניעה להחיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח גם בתחום ביטוח החובה לרכב, משום תכליתו ההרתעתית וההשלכה שיש לפיברוק מעורבות בתאונת דרכים על ציבור המבוטחים כולו.

בית המשפט סבר, שניתן וצריך להחיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות המוגשות מכוח חוק הפיצויים. חוק הפיצויים קובע הסדר סטטוטורי שמטיל אחריות מוחלטת, כשלא מוטלת על הנפגע החובה להוכיח את יסוד האשם; לצד זאת הטיל המחוקק חובת ביטוח על המבקש להשתמש ברכב מנועי ואסר על שימוש כזה ללא רכישת ביטוח. בדרך זו ביקש המחוקק להגשים הן את מטרתו הסוציאלית של החוק, כלומר מתן פיצוי לנפגע תאונת דרכים בכל מקרה, והן את מטרתו ההרתעתית או העונשית, במקרים בהם נשללת הזכאות לפיצוי, במקרים אותם קבע המחוקק בסעיף 7 לחוק.

בחלק מפסקי הדין הועדפה תכליתו הסוציאלית של החוק על פני תכליתו ההרתעתית, ונקבע כי במקרה של התנגשות בין תכליות אלו, תהיה ידה של התכלית הסוציאלית על העליונה. אולם, בית המשפט סבר, שלאור התפשטות התופעה של תביעות מרמה בתביעות מכוח חוק הפיצויים, ראוי לבחון את האיזון בין שתי תכליותיו של החוק, באופן שבמקרים המתאימים ייטה מרכז הכובד לכיוון התכלית ההרתעתית.

בית המשפט היפנה למחקר, שנערך על ידי המלומד ירון אליאס, שבו סקר את תופעת ההונאות בביטוח הרכב והציע דרכים משפטיות להתמודד עם תופעה זו. במחקר עמד אליאס על שכיחות התופעה, הנובעת בין השאר מקלוּת ביצוע המרמה עקב פערי המידע שבין התובע ובין המבטח והמחסור לעתים בראיות חיצוניות לגבי התאונה ולעניין שיעור הנזק; האופי הסובייקטיבי לעתים של נזקי הגוף והקושי להפריכם. קיום חסמים המונעים לעתים מהמבטחים לברר באופן יסודי תביעות חשודות. הסיכון הנמוך של מבצע העבירה לשלם מחיר כלשהו בגין המרמה אל מול הסיכוי הגבוה להפקת רווח מהיר ומשמעותי; וכן ההגדרה הרחבה של "תאונת דרכים" ועקרון היעדר האשם בחוק, שתרמו להתרחבות התופעה. בהקשר זה ציין אליאס, כי התרחקות ההגדרה מ"הגרעין הקשה" של אירוע תאונת הדרכים ומתיחתה לעבר סיטואציות שונות ומגוונות שאינן מהוות "תאונת דרכים" על פי התפיסה המקובלת, של המונח, פתחה בפני המעוניינים להונות את חברת הביטוח מערכת שלמה של אפשרויות מרמה.

אליאס עמד על הנזקים הנגרמים כתוצאה מהונאות הביטוח, החל מאילוצן של המבטחות להשקיע משאבים ניכרים בבדיקת כל תביעה ותביעה, דבר המביא לעלייה בדמי הביטוח, המושֶתֶת על כלל המבוטחים; הטלת עומס כבד על מערכת הבריאות ועל בתי המשפט, מה שפוגע בכלל המתדיינים; התייחסות חשדנית של המבטחות לתביעות כשרות הגורם להתארכות משך בירור התביעה, מה שפוגע, שוב, בכלל המבוטחים; וסיכון ל"מדרון חלקלק" - הידרדרות מוסרית של החברה והשלמה עם פשעים גם בתחומים אחרים.

בין הכלים המשפטיים להתמודדות עם תופעת ההונאות בביטוח הרכב מנה אליאס את הכלל של "אין החוטא יוצא נשכר" על ידי ביטול חוזה הביטוח, הטלת הוצאות לדוגמא וכן את השימוש בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

לדעתו של אליאס, בהיעדר הסדר כלשהו ביחס להפרת חובת הגילוי ולתביעות מרמה הן בפקודת הביטוח והן בחוק הפיצויים, מכוח סעיפים 40  ו73 לחוק חוזה הביטוח, חל ההסדר הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מנקודת מבט ערכית-ציבורית אין מקום להעדיף את התכלית הסוציאלית שבחוק על פני התכלית ההרתעתית שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, זאת לאור ההשלכות הקשות שיש להונאות ביטוח על כלל המבוטחים וחשש לקריסת המנגנון הביטוחי כולו. מהבדיקה הסטטיסטית שערך אליאס  עולה, שברובן המכריע של תביעות המרמה הטיפוסיות הנזק הנטען הוא קל יחסית, כך ששלילתו של הפיצוי עקב מעשה המרמה אינה נושאת תוצאות סוציאליות קשות.

בית המשפט אימץ את דעתו של אליאס. ראשית, כי אינו סבור שהמקרים בהם נשללת הזכאות לפיצויים על פי סעיף 7 לחוק הפיצויים היא רשימה סגורה שמונעת את החלתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על הונאות בתביעות ביטוח רכב. אין בפקודת הביטוח או בחוק הפיצויים כל הסדר הנוגע למרמה בתביעות ביטוח. ההסדר הקבוע בסעיף 7 לחוק נוגע לשלב קיום החוזה כגון נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף או ללא תעודת ביטוח תקפה, נהיגה ללא רשות, נהיגה תוך כדי ביצוע פשע וגרימת תאונה בכוונה תחילה. בכל המקרים הללו נשללת הזכאות לפיצוי על פי החוק בשל הפגם המוסרי שדבק בנוהג או במבוטח בשלב קיום חוזה הביטוח, ככלי הרתעתי-עונשי.  ההסדר שבסעיף 7 לחוק אינו עוסק במרמה בתביעת הביטוח עצמה, כלומר, בשלב שלאחר קרות מקרה הביטוח. בעניין זה שותק חוק הפיצויים, ולכן יש להחיל עליו את ההוראה הכללית השיורית שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שמטרתו זהה למטרה העומדת בבסיסו של סעיף 7 לחוק הפיצויים שהיא שלילת הזכאות לפיצוי בשל הפגם המוסרי שדבק בנוהג או במבוטח, לתכלית הרתעתית-עונשית. שני הסעיפים האלו אינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה.

והוסיף בית המשפט שגם בפן הערכי-חברתי-ציבורי, מן הראוי להעדיף במקרים של הונאות ביטוח הרכב את התכלית ההרתעתית-העונשית שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על פני התכלית הסוציאלית שבחוק הפיצויים, לנוכח ההשלכות החמורות של מקרים אלו על ציבור המבוטחים ועל כלל המתדיינים בבתי המשפט. בין הברירות האם לפזר את נזקי המרמה על כלל ציבור המבוטחים, תוך שחרור המבוטח הרמאי מתוצאות מעשהו הפסול, או להטיל חלק מנזקי המרמה על המבוטח הרמאי במקום על כלל הציבור, נראה שהחלופה השניה מתאימה יותר. קשה להשלים עם מצב שבו המבוטח שביצע את הונאת הביטוח, לא רק שלא יישא בתוצאות מעשהו, אלא גם יזכה לפיצוי על נזקיו מכוח החוק. הדבר אינו מתיישב עם תחושת הצדק הבסיסית. תחושת הצדק הזו מטה את הכף לכיוון מימוש התכלית ההרתעתית-העונשית של שלילת הפיצוי מכוח החוק.

בהערת אגב הוסיף בית המשפט, שאפשר שהמגמה המסתמנת בפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות, לצמצם את הגדרת המונח תאונת דרכים, על רקע הפרשנות המרחיבה שניתנה למונח בפסיקה, ולהשיב למונח זה את משמעותו הפשוטה, הטבעית היומיומית מטרתה בין השאר גם לצמצם את הסיטואציות השונות שפתחו פתח להונאות הביטוח השכיחות.

בית המשפט קבע שאין כל מניעה להחיל את הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות מכוח חוק הפיצויים.

בית המשפט קבע, שבתביעה שבפניו מדובר בהונאת ביטוח שננקטה על ידי שלושת התובעים במשותף, תוך שיתוף פעולה, כאשר בפי שלושתם טענה לפיה שלושתם שהו ברכב במהלך התאונה נשוא התביעה ונפגעו בה שלושתם, ותוך מסירת גרסה אחידה זו על ידי שלושתם. הביטוח נערך על ידי האב, אבל התביעה עצמה הוגשה בשיתוף פעולה של שלושת התובעים, המוטבים כמשמעם בסעיף 25 לחוק לחוזה הביטוח. תנאיו של סעיף 25 מתקיימים בהם: ראשית, שלושת התובעים מסרו עובדות בלתי נכונות וכוזבות, בדבר מעורבות שלושתם בתאונה; שנית, השלושה היו מודעים לכך שבפועל לא שלושתם היו מעורבים בתאונה; ושלישית, הדבר נעשה על מנת לקבל תגמולי ביטוח על יסוד העובדות הכוזבות שנמסרו.

בית המשפט דחה את התביעה.

 ** עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.