מעשה בסוס שפגע ברכב. את מי ניתן לתבוע?

ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)

בבית משפט השלום בקריות נדונה תביעתה של חברת קשר רנט א קאר (להלן: "התובעת") כנגד רוני גינסברג (להלן: "הנתבע 1") וכנגד יובל גרין (להלן: "הנתבע 2"). שמות באי כוח הצדדים לא צויינו בפסק הדין (תא"מ 15625-01-20) אשר ניתן מפי כבוד הרשם הבכיר יניב לוזון.

בפני בית המשפט הונחה תביעה לפיצוי התובעת על סך 22,828 ₪, בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לרכבה בעטיה של תאונת דרכים.

על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה התרחשה בשנת 2019, בעת שרכב התובעת נסע בנתיבו עד שלפתע התפרץ לכביש סוס, אשר פגע בו וגרם לו לנזקים. לשיטת התובעת, הסוס הפוגע נמצא בשליטתם ובבעלותם של הנתבעים.

בכתב הגנתם, טענו הנתבעים כי הסוסים שהו בשטח בו הם מגדלים את סוסיהם, הכולל שתי חלקות ומגודר באמצעות שתי מערכות גידור ומערכת גידור נוספת המקיפה את החלקות גם יחד, כך שמדובר במערכת גידור כפולה. לשיטתם, הקשר היחיד שלהם  לאירוע היה, שהם הגיעו למקום האירוע בסמוך לאחר התרחשות התאונה. עם זאת, מיד לאחר התאונה הם יצאו לשטח הגידול, איתרו את כל סוסיהם, בחנו את מצב בריאותם ונכחו כי כל הסוסים בריאים ושלמים בשטח הגידול. המסקנה שלהם היא, שהסוסים שלהם (או מי מבין הסוסים) לא נפגעו או לא פגעו בכלי רכב כלשהו.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות.

תחילה, עמד בית המשפט על דו"ח החקירה, במסגרתו צויינו דברי נהגת התובעת, אשר מסרה כי הסוסים שייכים לנתבעים, שהגיעו למקום התאונה מיד לאחר קרות האירוע וכי הנתבעים הודו כי הסוס שפגע ברכבה שייך להם. זאת, בניגוד לעדות נהגת התובעת בבית המשפט, שם ציינה כי כלל לא הבחינה בסוס שפגע בה, אשר ברח ממקום האירוע מיד לאחר הפגיעה. עוד ציינה נהגת התובעת, כי אינה יכולה לומר בוודאות, שאכן מדובר בסוס השייך למי מהנתבעים, וכי הינה מכירה את הנתבע 1 בהיכרות מוקדמת, והמדובר באדם אחראי שתמיד משגיח על סוסיו, ואין סיכוי שיתנער מאחריות אם אכן מדובר בסוס השייך לו. גם העד מטעם התביעה, שהיה עד לאירוע התאונה, אישר כי לא ניתן היה לדעת למי שייך הסוס הפוגע, וזאת בניגוד לדבריו, כפי שעלו בדו"ח החוקר, לפיהם אישר, כי הסוס הפוגע שייך לנתבעים.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי לא הוצגה כל ראייה שהיה בה כדי להוכיח כי המדובר בסוסים בבעלות הנתבעים, מלבד אמירות, אשר התבססו על השערות והנחות בלבד. מנגד, העידו הנתבעים על בדיקות שערכו, אשר שללו את הטענה כי המדובר בסוסים שלהם. יתרה מכך, מהעדויות עלה כי באזור התרחשות התאונה קיימות עוד אורוות נוספות וסוסים בבעלות אחרים.

בית המשפט הדגיש, כי החוקר לא בדק בפועל את מצב הסוסים של הנתבעים או את מיקומם במרעה ואופן ההגנה עליהם. למעשה, דו"ח החוקר הסתמך על בירור שעשתה לכאורה הנהגת ולא על בדיקה עצמאית שעשה החוקר בשטח. לא היו בידי  החוקר שום ממצאים  פוזיטיביים, אשר שייכו  את הסוס הפוגע לנתבעים מלבד עדויות שמיעה, השערות והנחות.

בהתאם לזאת, קבע בית המשפט כי התאונה אכן התרחשה עם סוס ואולם, לא ניתן היה לקבוע כי המדובר בסוס השייך לנתבעים. הסוס ברח ולא זוהה במקום. כל יתר האמירות מטעם עדי התביעה היו בבחינת השערות לכאן ולכאן ובהסתמך על הימצאות סוסי הנתבעים בסמיכות, כאשר בפועל נמצאו מאחרי  גדר כפולה ונעולה. כמו כן, באזור האירוע נמצאו סוסים נוספים אשר שייכים לאחרים ולאו דווקא לנתבעים.

עוד הוסיף בית המשפט, כי לא הוצג בפניו ממצא "שובר שוויון", לפיו ניתן היה לקבוע פוזיטיבית את הבעלות על הסוס הפוגע. לא אותר ולא הוצג כל סוס שנפגע. עצם הסתירות של נהגת התובעת והעד מטעמה בדו"ח החקירה, לעומת עדותם בבית המשפט, דרשו הסבר, אך גם בהם לא היה כדי להוכיח פוזיטיבית את הבעלות על הסוס המעורב. מעבר לכך, לא הוצג הדו"ח המשטרתי לתאונה.

בית המשפט הדגיש, כי עדות הנתבעים הייתה עקבית ואמינה והם אף הגישו תצהיר וטרינר ולפיו הווטרינר לא טיפל בסוסים השייכים לנתבעים ביום התאונה או למחרת. כמו כן, התובעת לא ביקרה באורוות נוספת באזור ולא ביצעה חקירה של וטרינרים באזור לבדוק האם ניתן טיפול רפואי לסוסים באותו היום או בסמוך לו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט, כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את תביעתה.

סוף דבר: בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.