העליון: ביטול פוליסת ביטוח חובה- ההשלכות על הצד השלישי

ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נדון ערעורה של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המערערת"), נגד פלוני (להלן: "משיב 1") ונגד פלוני (להלן: "משיב 2"). כמו כן, קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") הצטרפה כצד בהליך. המערערת יוצגה על ידי עו"ד אורי ירון, עו"ד מרדכי זוכוביצקי ועו"ד גילי ריויץ; המשיב 1 יוצג ע"י עו"ד תום גיצה ועו"ד ניסן גיצה; וקרנית יוצגה ע"י עו"ד אלון בלגה. פסק הדין (ע"א 3080/22) ניתן ביום 7 ביוני 2023, מפי כבוד השופטת י' וילנר, אשר לגביו הייתה הסכמה של כבוד השופט א' שטיין וכבוד השופטת ג' כנפי שטייניץ. 

מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר נדרש להכריע בתביעתו של המשיב 1 נגד המשיב 2 ונגד כלל, המבטחת, לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. במועד הרלוונטי לתביעה שהגיש המשיב, רכש המשיב 2 רכב מסוג אאודי מאדם אחר, וזה העביר את פוליסת ביטוח החובה של רכב האאודי לרכב אחר. לאחר העברת הפוליסה כאמור, המשיב 2 לא ערך לרכב האאודי פוליסת ביטוח חובה חדשה. עשרה ימים לאחר העברת הפוליסה, נהג המשיב 2 ברכב האאודי ופגע במשיב 1, שרכב על אופנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה. המשיב 2 הורשע בכך שפגע במשיב 1 לאחר שלא העניק לו זכות קדימה כנדרש.

בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח עובדות כתב האישום המשיב 2 הוא אחראי לתאונה, וכן כי למרות ביטול הפוליסה עשרה ימים לפני מועד התאונה, אין לביטולה תוקף כלפי המשיב, לנוכח הוראת סעיף 24 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח") אשר קובעת, כי "מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול."

השאלות שאליהן נדרש בית המשפט העליון הן:

(1) האם הסיפא של הוראת ס' 24 לפקודת הביטוח שהודגשה לעיל (להלן: "הוראת ההשהיה"), חלה רק כאשר ביטול הפוליסה נעשה ביוזמת המבטח, להבדיל מביטולה ביוזמת המבוטח?;(2) האם המונח "ניזוק" שבהוראת ההשהיה כולל גם נפגע צד ג', שאינו צד לפוליסה שבוטלה, ושבעצמו נהג ברכב ללא ביטוח חובה כדין?.

בית המשפט העליון דן ופסק:

 כאשר המבוטח הוא זה שיוזם את ביטול הפוליסה והמבטח מסכים לביטול, ממילא מדובר בביטול "בהסכמה הדדית" כאמור בהוראת ההשהיה; ודי בכך כדי לדחות את טענת המערערת, כי הוראת ההשהיה חלה רק במקרה שהמבטח הוא היוזם. כמו כן, טענת המערערת שהוראת ההשהיה חלה רק במקרה של ביטול "מכוח הוראה שבפוליסה" ולא מתוקף "הסכמה הדדית", היא מלאכותית ואין לה אחיזה בלשון הסעיף. כן הוסיף בית המשפט העליון, כי לפרשנותה של המערערת שביטול "בתוקף הוראה שבפוליסה", כמשמעותו מהוראת ההשהיה אין בסיס שכן לדוגמא לפי סעיף 15 ל"פוליסה התקנית" אשר מצויה בתוספת הראשונה להוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים, קיימת למבוטח אפשרות לביטול הפוליסה מכוח "הוראה שבפוליסה". יתרה מכך, בית המשפט העליון קבע, כי פרשנות המערערת בהקשר הנדון אינה מגשימה אף את תכלית החקיקה הנדונה, שכן כבר נפסק כי מטרת פקודת הביטוח היא "להגן על צדדים שלישיים שאינם בעלי פוליסות ביטוח". זאת גם ניתן ללמוד מדברי ההסבר של הצעת החוק לתיקון פקודת רכב מנועי, ששם צויין מפורשות כי "מטרת התיקון המוצע היא להרחיב את זכויותיו של הנפגע כלפי חברת הביטוח", "וזאת בלי להתחשב בסיבת הביטול".

בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי פרשנות המערערת שוללת מנפגעים את האפשרות לקבל פיצוי מהמבטח בכל המקרים שבהם הפוליסה בוטלה על ידי המבוטח וטרם נערכה פוליסה חדשה, וממילא מצמצם באופן דרמטי את אפשרותם לקבל פיצוי, באופן שכאמור עומד בסתירה לתכלית סעיף 24 לפקודה. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט העליון קבע כי אין לעשות הבחנה בין ביטול הפוליסה על ידי המבוטח לבין ביטולה על ידי המבטח.

לעניין טענת המערערת, כי יש לפרש המונח "ניזוק" בהוראת ההשהיה בצמצום, כך שלא יכלול נפגע צד ג' שנהג ברכבו ללא ביטוח חובה כדין, כדוגמת המשיב בענייננו, קבע בית המשפט העליון כי דין טענה זו גם להידחות, שכן תכליתו של סעיף 24 לפקודה היא להיטיב עם נפגע בתאונה שאינו צד לפוליסת הביטוח של הרכב הפוגע, באמצעות הרחבת אפשרויותיו לקבל פיצוי. בית המשפט העליון קבע, כי טענתה של המערערת שוללת את יכולתם של נפגעים מסוימים- שאינם צד לפוליסת הביטוח שבוטלה, ושבעצמם נהגו ללא ביטוח חובה כדין- לקבל מהמבטח פיצוי, ובכך עומדת בסתירה ברורה לתכלית הוראת ההשהיה. כמו כן, בית המשפט העליון דחה את טענתה של המערערת כי פרשנותה מתבקשת אף לנוכח חוק הפלת"ד, שכן לפיו, נהג אשר נוהג ללא ביטוח אינו זכאי לפיצויים, ומכאן שיש להשליך זאת על הוראת ההשהיה שלא תכלול צד שלישי כניזוק. בית המשפט העליון קבע, כי אין בחוק הפלת"ד ובעקרונות שבבסיסו כדי לגרוע ממסקנתו שכן היעדר זכאות לפיצויים לפי חוק הפלת"ד אינו מסיר מאדם הגנה מפני רשלנותם של אחרים ומנזקים שרשלנות זאת גורמת.

סוף דבר: בית המשפט העליון דחה את הערעור והשית על המערערת הוצאת בסך של 10,000 ₪.