הסמכות העניינית בתביעות כנגד סוכן ביטוח אינה בסמכות בית הדין לעבודה

תביעות בגין הפרת חובות של סוכן הביטוח  הן בסמכותו של בית המשפט האזרחי

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025) 

בבית דין אזורי לעבודה בתל אביב -יפו נדונה בקשת שקל סוכנות לביטוח (2008) בע"מ (להלן: "המבקשת ) ע"י ב"כ עו"ד בריק נגד אברהם דהן (להלן: "המשיב" או "התובע") ע"י ב"כ עו"ד רוזנבוים-טירן וא.ל.מ. סחר 2000 בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אדם.  פסק הדין החלקי ביחס למבקשת בלבד סע"ש 29363-08-24‏  מפי כב' השופטת קארין ליבר-לוין, נציג ציבור (עובדים) מר דוד זיו ונציגת ציבור (מעסיקים) גב' כרמלה כץ ניתן ב כ"א טבת תשפ"ה, 21 ינואר 2025.

לבית הדין לעבודה הוגשה בקשת המבקשת, לסילוק התביעה שהגיש כנגדה המשיב על הסף. התביעה עוסקת באחריות המבקשת לנזקים שנגרמו למשיב בעקבות אי הפקדת כספי פנסיה על ידי מעסיקתו.

המשיב החל לעבוד אצל המעסיק ביום 1.11.15, במועד תחילת עבודתו היה המשיב מבוטח בביטוח פנסיוני משנת 2008 באמצעות המבקשת שהיא סוכנות ביטוח, בקרן פנסיה של הפניקס אחזקות. לטענת המשיב, על פי הוראות הדין, היה על המעסיק להפקיד עבורו כספים לקרן הפנסיה החל מיום 1.1.16. בפועל, התברר שהמעסיק הפקיד עבורו כספים לקרן הפנסיה רק ביום 13.6.16, לכן נפגע הרצף ביטוחי שלו. למשיב נודע על כך רק בעקבות פניותיו לקרן הפנסיה בשל בעיות רפואיות.

 המשיב טען כי חובות המבקשת כלפיו נובעת ממקור חוזי, התחייבות לספק שירותי ייעוץ מקצועיים. לטענתו, המבקשת הציגה עצמה כמי שמספקת ייעוץ וליווי ומערך הגנות לעובדים, כולל שירותי מעקב ודיווח טכנולוגיים לשמירת זכויות מבוטחיה. בהתאם לטענתו, היה עליה לוודא שהמעסיק מפקיד  את כספי הפנסיה של המשיב במועד כדי למנוע פגיעה בזכויותיו.

 המשיב תבע תשלום בגין הפסדים שנגרמו לו בגין אי תשלום לקרן הפנסיה על ידי המעסיק במועד הקבוע בחוק. נוסף לכך, המשיב ביקש סעד הצהרתי עתידי ביחס לזכאותו לתשלום אובדן כושר עבודה עבור התקופה העתידית עד גיל הפרישה.

 המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית ומפאת התיישנות. המבקשת טענה כי יש לסלק את תביעתו של המשיב על הסף כי המבקשת היא סוכנות ביטוח. על פי פסיקה של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון במערכת יחסים זו.

 המבקשת טענה כי לפי פסיקה זו, נדרשים שני מבחנים מצטברים לקביעת סמכות בית הדין - מבחן זהות הצדדים ומבחן העילה, והתביעה אינה עומדת באף אחד ממבחנים אלה. המבקשת טענה עוד כי עילת התביעה אינה נכנסת בגדרי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, שכן מדובר בעילה נזיקית ולא בסכסוך הנובע מיחסי עבודה.

המשיב חזר על טענותיו לגבי מחדליה הנטענים של המבקשת לאחר קליטתו לעבודה ואי פיקוח על העברת הכספים במועד.

 המשיב טען כי אמנם המבקשת מציגה את עצמה כסוכנות הביטוח, אך היא פועלת כמשווקת ביטוח פנסיוני כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים). המשיב טען כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעה כנגד הנתבעת 2 מכוח סעיף 24(1ב) לחוק בתי הדין לעבודה, המקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעות בין עובד לבין מעסיק או חליפו בעילות נזיקיות. התביעה מבוססת על שתי עילות מפקודת הנזיקין :  גרם הפרת חוזה  והפרת חובה חקוקה. המשיב טען שהמבקשת גרמה למעסיקה להפר הסכם, משום שלא בדקה שהעבירה את הכספים במועד, והפרה את חובתה החוקית לוודא כי הכספים הופקדו במועד לקרן הפנסיה של המשיב.  כמו כן, המשיב טען כי מדובר בתביעה נגד קופת גמל ולכן תביעתו לקצבה הנובעת מיחסי העבודה היא בסמכותו של בית הדין לעבודה.  המשיב טען כי זכותו לצרף לתביעתו צדדים נדרשים לבירור השאלות המשותפות והמבקשת היא צד הנדרש לבירור המחלוקת.  עוד טען שתביעתו חוזית ומקורה ביחסי עבודה ומדיניות משפטית מלמדת שיש לצמצם פיצול תביעות והמבחן הקובע הוא מבחן העילה ולא הסעד. לטענת המשיב לבית הדין סמכות נגררת מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט לדון בתביעתו. המשיב הוסיף שאם ייקבע שהתביעה אינה יכולה להתברר בפני בית הדין יש להורות שהתביעה כנגד המבקשת תוגש בבית המשפט השלום ותושהה עד לסיום ההליך בבית הדין לעבודה.

 המבקשת טענה כי מדובר  בסוכנות ביטוח בעלת תיקי ביטוח גם בחברת הפניקס, ואין קשר לסמכות העניינית והמקומית, גם כשמדובר בחברה קרובה. לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, כל סוכן ביטוח הוא בעל זיקה למוצר פנסיוני שהוא משווק, ללא קשר לזהות החברה המנהלת. המבקשת טענה כי המשיב הבהיר בכתב תביעתו כי היא פעלה בניגוד לחובת הזהירות, וכי החובה נקבעה בהסכם בין המשיב לבין הנתבעת 1. לטענתה לא ניתן להחיל על המבקשת חובה חוזית מכוח הסכם שהיא אינה צד לו. המבקשת טענה שאין מקום לבסס את אחריותה על סעיפים מפקודת הנזיקין, כי  סמכותו של בית הדין לדון בפקודת הנזיקין אינה רלוונטית לעניין עילת התביעה, מכיוון שהיא לא נובעת מיחסי העבודה. המבקשת טענה שהיא לא קופת גמל ואין לקבל את טענת המשיב כי היא צד דרוש להליך.על פי הפסיקה עצם היותו של גורם סוכן ביטוח אינו מספיק לצירופו כצד לתביעה. גם סמכות נגררת אינה מקנה לבית הדין סמכות לדון בעילות התביעה כנגדה.

בית הדין קבע כי תקנות בית הדין לעבודה קובעות שבכל עת, רשאי בית הדין, לסלק על הסף כתב טענות מהסיבות המנויות בתקנות. על פי ההלכה הפסוקה לעולם יעדיפו בתי משפט את בירור התובענה לגופה על פני סילוקה על הסף אפילו אם סיכויי התביעה קלושים, כל ספק יפורש לטובת המשיב, כי מחיקת התובענה או דחייתה ננקטים רק כשאין ברירה והם יינתנו רק במקרים חריגים.

בית הדין הפנה לפסיקה שם קבע בית המשפט העליון מבחן משולב ל לקביעת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. על התובענה  לעמוד בשני מבחנים מצטברים. הצדדים יהיו עובד ומעסיק, או מי שהיו ביניהם יחסי עובד ומעסיק. עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה ושהעילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין.

בית הדין ציין שמערכת היחסים בין המשיב לבין המבקשת שונה ממערכת יחסים משולשת שקיימת בין מעסיק, עובד וקרן הפנסיה. ההתקשרות עם המבקשת נוצרה לפני קיומם של יחסי העבודה עם המעסיק לכן, גם אם היה משתכנע שמדובר בעילה חוזית, היא אינה נובעת ממערכת יחסי עבודה.

 חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מגדיר שקופת הגמל היא מכשיר החיסכון עצמו. החברה המנהלת היא הגוף המורשה מטעם הממונה לנהל את הכספים, ההשקעות והתפעול של קופת הגמל,  וסוכן הביטוח הוא בעל רישיון לפי חוק הפיקוח על הביטוח שמשמש כמתווך בין הציבור לגופים המוסדיים ויכול לשווק מוצרים פנסיוניים.

המבקשת היא סוכנות ביטוח, מעמד רגולטורי המוענק על ידי הממונה על שוק ההון.

בית הדין היפנה לפסיקה שם נקבע שהסמכות העניינית בתביעות כנגד סוכן ביטוח או בטענות לאחריות שילוחית של חברת ביטוח למעשיו של סוכן הביטוח, אינה בסמכות בית הדין לעבודה. תביעות בגין הפרת חובות של סוכן הביטוח כגון חובת זהירות, חובת נאמנות או רשלנות הן בסמכותו של בית המשפט האזרחי. כך, שגם אם יש לטענות קשר עקיף ליחסי עבודה, מדובר בעילה נזיקית שאינה בסמכות בית הדין ולכן לא מתקיים מבחן העילה.

בית הדין קבע שמהפסיקה עולה שאין רלוונטיות לטענות המשיב בדבר סמכות מכוח גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה, שכן בסיסן בטענות נזיקיות הנוגעות למחדלי המבקשת בפיקוח על הפקדות הנתבעת 1 ולא בסכסוך עבודה. כמו כן, הטענות הנזיקיות צריכות להתקיים במסגרת יחסי עבודה ולא כך הדבר בהליך שלפנינו.

 אשר לטענת המשיב שהמבקשת היא צד דרוש להליך, קבע בית הדין שטענה זו אינה מספיקה לביסוס סמכות עניינית מהותית, מקום בו ההלכה שוללת את סמכות בית הדין לעבודה מלדון בתביעות כנגד סוכן ביטוח מכוח תפקידו. לפיכך, אין מקום לכופף את הדין המהותי לפרוצדורה.

בית הדין היפנה לסעיף 76 לחוק בתי המשפט שמאפשר לבית הדין להכריע בשאלות המצויות בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת, כאשר הכרעה בהן נדרשת אגב הדיון בעניין שבסמכותו. אבל הכרעה זו מוגבלת להליך הספציפי בלבד, אינה מהווה מעשה בית דין, ותקפה רק ביחס לצדדים להתדיינות ולסעד שבסמכות בית הדין. בית הדין הדגיש שמדובר בשאלה ולא בסעד נגרר, כאשר שאלת אגב משמעה שאלה שפתרונה הכרחי לסיום הדיון, ולא שאלה שולית, אלא שאלות שפתרונן דרוש לסיום הדיון בעניין.

 בית המשפט העליון הבהיר בשאלת סמכות השיפוט וקבע שתביעות המבקשת שם כנגד קרן הפנסיה וכנגד סוכנות הביטוח יפוצלו בין הערכאות: התביעה נגד קרן הפנסיה תידון בבית הדין לעבודה, והתביעה נגד סוכנות הביטוח תידון בבית המשפט המחוזי. נדחו טענות המבקשת לאיחוד הדיון, הן מכוח הכלל הטפל הולך אחר העיקר, משום שעיקר התביעה בעילות חוזיות, והן מכוח סמכות נגררת לפי סעיף 76 אליו הפנה המשיב מכיוון שהטענות החוזיות לא התעוררו באופן אגבי.

 בית הדין קיבל את בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף כנגדה, בהיעדר סמכות עניינית.

 באשר לטענת ההתיישנות,  בית הדין קבע שמאחר וקבע שהוא נעדר סמכות עניינית, אין מקום להכריע בטענת ההתיישנות ומאותה סיבה הוא לא מצא להורות על פיצול התביעה.

 בית הדין קיבל את בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף.

  ** עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.