בית המשפט: חברת ביטוח לא יכולה לבטל כיסוי ביטוחי רק בגלל סתירות קטנות בדיווח - המבוטח זכה בפיצוי מלא למרות טענות חברת הביטוח לדיווח כוזב

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט לתביעות קטנות בחיפה נדונה תביעתה של קרן כהן (להלן: "התובעת") נגד יוליה גולדנברג (להלן: "הנתבע הראשון"), מיכאל אלון (להלן: "הנתבע השני")  וש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") (להלן ביחד: "הנתבעים"). פסק הדין ניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה דנה ביאלר ביום 18 יולי 2025, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לחובת חברת הביטוח להוכיח טענתה למסירת עובדות כוזבות על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ודרישת נטל הוכחה גבוה למניעת כיסוי ביטוחי.

עניינו של התיק נסב סביב תאונת דרכים שאירעה ביום 11.4.2024 ברחוב בלפור בחיפה, בה נהג ברכב התובעת בנה, מר אור כהן (להלן: "הנהג"). בעת הנסיעה, רגע לפני פנייה ימינה מהנתיב הימני לרחוב פבזנר, פגע רכב הנתבעים הראשון והשני מסוג מרצדס ברכב התובעת מסוג סוזוקי מאחור והדף אותו אל מעקה הברזל שנמצא בשול המדרכה. רכב התובעת נפגע הן מאחור בשל פגיעת רכב הנתבעים והן מלפנים בשל הפגיעה במעקה הברזל, והוכרז אובדן גמור.

התובעת הגישה תביעה לתשלום סך של 17,433 שקל בגין נזק שנגרם לרכבה. הנתבעים הראשון והשני לא הכחישו את העובדות הבסיסיות של התאונה. הנתבעים הראשון והשני לא עצרו לסייע לנהג לאחר התאונה משום שלטענתם מיהרו לעסקם בעקבות ניסיון פריצה שזוהה במצלמות האבטחה. לדבריהם, בשל מצבם הסובייקטיבי של לחץ ודאגה לעסקם, המשיכו בנסיעתם גם לאחר הפגיעה ברכב התובעת.

המחלוקת המרכזית בתיק נסבה סביב טענת חברת הביטוח לשלילת הכיסוי הביטוחי. חברת הביטוח טענה כי הנתבע הראשון מסר לה דיווח כוזב על נסיבות התאונה, ועל כן יש להחיל את הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח (מרמה בתביעת תגמולים) ולשלול את הכיסוי הביטוחי. חברת הביטוח הסתמכה על דו"ח חקירה פנימי שביצעה חוקרת מטעמה, הגב' ג'קלין גנאים (להלן: "החוקרת"), והציגה שלוש סתירות עיקריות בדברי הנתבעים הראשון והשני.

הסתירה הראשונה נגעה לשאלה מי היה ברכב הנתבעים בעת התאונה. בעוד שהנתבעים הראשון והשני העידו בפני בית המשפט, כי שניהם היו ברכב בזמן התאונה, החוקרת טענה כי הנתבע הראשון מסר לה בחקירה הטלפונית כי היה לבדו ברכב. הסתירה השנייה התייחסה לצבעו של רכב התובעת - הנתבע השני לא זכר את צבעו המדויק (לבן) ותיאר אותו כ"בהיר" או "אפור-כחול". הסתירה השלישית נגעה לזהות הנהג ברכב התובעת, כאשר הנתבע השני אמר לחוקרת כי נהגה "אישה" ברכב, בעוד שבפועל נהג הנהג הזכר.

הנתבעים הראשון והשני הכחישו את טענות חברת הביטוח והסבירו, כי הסתירות נבעו ממצבם הסובייקטיבי הקשה בעת התאונה ומיד לאחריה. הם תיארו כיצד היו במצב של לחץ חריג בשל הדאגה לעסקם, וכי לאחר שלא הצליחו לתפוס את מי שניסה לפרוץ לעסקם "החזקנו את הראש" ו"הייתי מותש ממש". הנתבע השני גם הוסיף כי אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, מה שיכול להסביר בעיות במילוי טפסי הדיווח לחברת הביטוח.

הרשמת הבכירה דנה ביאלר קבעה הלכה ברורה לפיה חברת הביטוח לא הצליחה להרים את הנטל הכבד המוטל עליה להוכיח מסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. בית המשפט הדגיש כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח דורש הוכחת שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות של המבוטח לכזב, וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות.

בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר נימוקים מרכזיים: ראשית, הסתירות שהועלו על ידי חברת הביטוח אינן מספיקות לביסוס טענה למסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה, בשים לב למצבם הסובייקטיבי הקשה של הנתבע הראשון והשני בעת התאונה. שנית, דו"ח החקירה שעליו הסתמכה חברת הביטוח סובל מבעיות מהותיות - החקירה בוצעה טלפונית בלבד ללא פגישה עם הנחקרים, החוקרת התבלבלה בין זהות נהג רכב התובעת לזהות נהג רכב הנתבעים, ולא בוצע זיהוי רשמי של הנתבע הראשון.

שלישית, בית המשפט מצא כי החוקרת הגיעה למסקנות מרחיקות לכת שאינן נתמכות בחומר הראיות. הרשמת ביאלר ציינה כי "עדותה של החוקרת ותפיסתה את העדויות שהובאו בחקירתה אינה מתיישבת עם מסקנותיה".

רביעית, בית המשפט הדגיש כי הנתבע הראשון לקח אחריות מלאה על התאונה בטופס הדיווח לחברת הביטוח. לגבי הטענה כי לא הייתה רלוונטיות לשאלה מי היה ברכב הנתבעים, בית המשפט הצטרף לתמיהת סוכן הביטוח של הנתבעים שציין כי "השאלות אם היה איתך מישהו באוטו לא הייתה רלוונטית לזהות הנהג". 

לבסוף, דחה בית המשפט את טענת חברת הביטוח לשלילת הכיסוי הביטוחי וחייב את הנתבעים הראשון והשני לשלם לתובעת באמצעות חברת הביטוח סך של 17,433 שקל בצירוף הוצאות של 600 שקל נוספים.

פסק הדין הינו בעל חשיבות בתחום דיני הביטוח ומבהיר מספר עקרונות יסוד: ראשית, חברות הביטוח נדרשות לנטל הוכחה גבוה במיוחד כאשר הן טוענות למסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה ע"י מבוטחים. הפסיקה מדגישה כי "דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה, משמדובר בהטלת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית ובתוצאה קשה ומרחיקת לכת של שלילת תגמולי הביטוח".

שנית, הפסיקה מחזקת את העיקרון לפיו יש לבחון כל מקרה לגופו תוך התחשבות בנסיבות הסובייקטיביות של המבוטח בעת האירוע. מצב של לחץ, חרדה או מצוקה יכול להסביר סתירות או אי-דיוקים מבלי שיש בכך כדי להעיד על כוונת מרמה. שלישית, איכות החקירה ומהימנותה הן גורמים קריטיים בהערכת טענות לשלילת כיסוי. חקירה טלפונית לקויה והיעדר זיהוי רשמי של הנחקרים יכולים לפגום באמינות טענות חברת הביטוח למרמה.

יתר על כן, פסק הדין גם מבהיר כי חברות הביטוח לא יכולות להסתמך על סתירות טכניות או אי זכירת פרטים משניים כגון אי-זכירת צבע רכב מדויק או זהות מדויקת של נוסעים, במיוחד כאשר הללו אינם רלוונטיים לליבת התביעה. הפסיקה מעודדת גישה מאוזנת השומרת על זכויות המבוטח מפני טענות בלתי מבוססות לשלילת כיסוי, תוך הבטחת שמירה על יציבות מערכת הביטוח ומניעת ניצולה לרעה.

המשמעות המעשית של פסק הדין היא הנחיה ברורה לחברות הביטוח לבצע חקירות יסודיות ומקצועיות לפני הגשת טענות לשלילת כיסוי ביטוחי בגין מסירת עובדות כוזבות, ומתן הגנה חזקה יותר למבוטחים מפני טענות בלתי מבוססות. כמו כן, הפסיקה מדגישה את החשיבות של תיעוד מדויק ואמין בהליכי חקירה, ומזהירה מפני הסתמכות על חקירות לקויות או מסקנות שאינן נתמכות בראיות מוצקות.