ביקורת על התנהגות לקויה של המבטחת - אי הבאת ראיות

עו"ד ג'ון גבע

בבית משפט השלום בבת ים נדונה תביעתה של שלמה פסגה בע"מ (להלן: "התובעת") אשר יוצגה על ידי עו"ד רועי קרוואני ממשרדו של יוסי שקואי כנגד מונא זועבי (להלן: "הנתבעת 1") (ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה) וכנגד מנורה מבטחים לביטוח (להלן: "הנתבעת 2") אשר יוצגה על ידי עו"ד אבייתר רייבי ממשרד פורת-אילין-בנתאי. פסק הדין (תא"מ (ב"י) 51100-10-19) ניתן ביולי 2020, מפי כבוד הרשם הבכיר אבי כהן.

בפני בית המשפט הונחה תביעה כספית על סך של 12,133 ₪, שעניינה נזק רכוש אשר נגרם לרכב התובעת בתאונת דרכים שהתרחשה בשנת 2018. התאונה התרחשה בין רכב שהיה בבעלות התובעת לבין רכב שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ובוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "מנורה").

בינואר 2020, ניתן כנגד הנתבעת 1 פסק דין בהיעדר הגנה, בו חויבה בתשלום פיצוי לתובעת. אמנם, התובעת פעלה לביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל, אך עם זאת, פעילותה לא הניבה גבייה של פסק הדין, ואף לא גרמה לנתבעת 1 להגיש בקשה לביטול פסק הדין.

בכתב הגנתה טענה מנורה כי פוליסת ביטוח האחריות שהיא הוציאה לרכב הנתבעת לא כיסתה את נזקי התובעת וזאת מכיוון שהנתבעת, אשר נהגה ברכב בשעת התרחשות התאונה, לא הייתה מורשה לנהוג ברכב על פי תנאי הפוליסה, מבחינת גילה ו/או ותק נהיגתה.

ביולי 2020, נערך בפני בית המשפט דיון ראשון ויחיד בתיק, בו היו אמורות להישמע ראיותיהן של התובעת ומנורה, אולם בפועל, העד היחידי שהגיע לדיון היה מטעמה של התובעת, אשר נהג ברכב התובעת בעת קרות התאונה והגיע בכדי להעיד על נסיבות התרחשות התאונה. אף על פי שמדובר בעד יחיד מטעמה של התובעת, מנורה בחרה שלא לחקור אותו ואף לא לנסות לסתור את גרסתו.

כמו כן, בית המשפט קיבל את עדות העד מטעמה של התובעת וקבע כי עדותו הייתה מהימנה, אמינה ואף לא נסתרה על ידי מנורה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הנתבעת הייתה האשמה הבלעדית לקרות התאונה.

המחלוקת היחידה בין הצדדים בתיק הייתה בשאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להתקבל.

תחילה, ביקר בית המשפט את התנהלותה של מנורה וציין כי מנורה התנהלה בדיון ובתיק באופן מעורר תהייה, ונדמה כי דיני הביטוח לא היו מוכרים לה כלל.

לאחר מכן, עמד בית המשפט על הלכת פיקאלי, שנקבעה בבית המשפט העליון, בה נקבע כי נהיגה של נהג מתחת לגיל הקבוע בפוליסה או מתחת לוותק הנהיגה הקבוע, קשורה להחמרת הסיכון לפי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, החמרה שתוצאתה היא תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס בין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל במצב כזה לבין דמי הביטוח המוסכמים. עם זאת, כאשר הדבר נעשה על ידי מבוטח בכוונת מרמה, יינתן למבטח פטור מוחלט מתשלום תגמולי הביטוח.

עוד הוסיף בית המשפט, כי היה זה מחובתה של מנורה, אשר טענה לתחולת חריג/פטור מכיסוי ביטוחי על פי הפוליסה שהוציאה, להוכיח את טענתה בראיות אשר יצביעו על קיומו של חריג/פטור שכזה. עם זאת, מנורה לא ניסתה להוכיח את טענתה, ובחרה שלא להציג ולו ראיה או עדות אחת וזאת חרף העובדה שמנורה הכירה את הלכת פיקאלי ואת נטל ההוכחה שהיא הטילה על מבטחת, אשר מבקשת ליישמה לטובתה. )] בית המשפט ציין, כי : "היה מחובת הנתבעת 2, הטוענת לתחולת חריג/פטור מכיסוי ביטוחי עפ"י הפוליסה שהוציאה, להוכיח בטענות ובראיות של ממש קיומו של חריג/פטור כזה, אך הנתבעת 2 אף לא התיימרה אפילו להתחיל להוכיח זאת, משלא הציגה ולו ראיה או עדות אחת. מאחר שביהמ"ש רוצה להאמין שהנתבעת 2 מכירה את הלכת פיקאלי ואת נטל ההוכחה שהיא מטיל על מבטחת המבקשת ליישמה לטובתה, לא אפרט כאן הלכה זו (שחלה על מגבלת גיל בפוליסה וממילא ולו בהיקש גם על ותק נהיגה), ומן הסתם ובהיעדר כל ראיה מטעם הנתבעת 2, שנטל ההוכחה לא הורם ולא יכול להיות מורם. אעיר בהקשר זה, כי עפ"י חובה כללית לפי תקסד"א (תקנות סדר הדין האזרחי), היה גם על המצהירה בתצהיר האימות שצורף לכתב ההגנה (עובדת הנתבעת 2) להתייצב לדיון ההוכחות".

כמו כן, בהיעדר כל ראיה מטעם מנורה, קבע בית המשפט כי מנורה לא הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה ולא הוכיחה את טענתה.

לפי כל שהובא לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את מנורה לשלם לתובעת סך של 12,133 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.