המחוזי: נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עמותה שמנהלת קרן לאלמנות ויתומים מהנימוק שהקרן אינה נחשבת כחוזה ביטוח והיחסים בין הצדדים אינם מהווים יחסי "עוסק-צרכן"

עו"ד ג'ון גבע (2023)

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נדונה בקשתם לאישור תובענה ייצוגית של קבוצת מבקשים (להלן: "המבקשים"), נגד ערבים קרנות לאלמנות ויתומים (להלן: "המשיבה"). המבקשים יוצגו ע"י באי כוחם עורכי הדין צביקה מצקין ואור סלומון; והמשיבה יוצגה ע"י באי כוחה עורכי הדין רן פלדמן ותום דרמן. פסק הדין (ת"צ 37462-08-22 גולדפרב ואח' נ' ערבים קרנות לאלמנות ויתומים) ניתן ביום 01 במאי מפי כבוד השופטת הדס עובדיה.

ענייננו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהגישו קבוצת מבקשים כנגד העמותה "ערבים קרנות לאלמנות ויתומים", עמותה אשר עוסקת ממועד הקמתה בשנת 2006 בהקמת קרנות צדקה לאלמנות ויתומים מהמגזר החרדי, בעיקר למימון נישואי היתומים. המבקשים, נמנים או נמנו בעבר על הציבור החרדי בישראל, הצטרפו לתוכנית "ערבים קרנות לאלמנות ויתומים" המנוהלת ע"י העמותה. בתמצית, התכנית נועדה לסייע בעת התייתמות מהורה של אחד מהמשפחות והחברים בתוכנית לשידוכים התלויים בהתחייבות ההורים באופן שיחסוך מהמשפחות את הבושה והסבל הכרוכים באיסוף תרומות כדי שלא תיפגע יכולת היתומים להינשא. עפ"י תקנון התכנית, בעת פטירה של אחד מההורים של המשפחה החברה ב"ערבים", תוקם קרן של 200 אלף ₪ עבור כל אחד מילדי המשפחה. לצורך מימון הקרן, נגבים מכל החברים סכום כסף אשר אינו עולה על 72 ₪ לחודש, ובמקרה של כמה מקרי פטירה אשר נדרש אליהם יותר מ-72 ₪ לצורך מימון כל הקרנות, יתרת הסכום לגביה עוברת לחודש הגביה הבא. כמו כן, נקבע בתקנון ביחס למהות הכספים שנגבים שהם בגדר צדקה ותרומה ודינם כדין כספי צדקה.

המבקשים הינם חברים בתכנית "ערבים", אשר פנו לבית המשפט בבקשה לאישור התובענה הייצוגית שעה שהמשיבה סירבה לפעול לפי התחייבותה ולא העבירה את התגמול שהמשפחות זכאיות לו, וזקוקות לו.

לשיטת המבקשים, תנאי התקנון הם הלכה למעשה חוזה ביטוח לכל דבר ועניין על פי חוק חוזה ביטוח, אשר בעת קרות מקרה ביטוח זכאי המוטב לתגמולים, וכי מדובר בשירותי ביטוח המסופקים ע"י העמותה שנמנעת ביודעין מקבלת רישיון מבטח וחומקת מהרגולציה בתחום הביטוח. כמו כן, המבקשים טוענים שבתקנון קיימים הסדרים פסולים ותניות פסולות בעניינים מהותיים המצויים בליבת השירות המסופק על ידי המשיבה, אשר מקפחים את המבקשים ומנוגדים חזיתית להסדרים הקבועים במסגרת הנורמטיבית המסדירה את ענף הביטוח בישראל והדין הכללי.

מנגד, המשיבה טוענת כי מדובר בבקשה מקוממת אשר במסגרתה המבקשים מלינים על עצם קיומה של קבוצת ערבים הפועלת בהתנדבות למען המטרה הנעלה של מתן צדקה ליתומים זכאים, ובעיקר לצורך מימון נישואיהם. כן טוענת המשיבה, כי לעמותה אין משאבים עצמיים או רווחים וכי כל הכספים שנתרמו הועברו ישירות, עם גבייתם, באופן ישיר להקמת קרנות הצדקה. משמעות קבלה התביעה היא שחברי הקבוצה יממנו מכיסם את סכום ההשבה, דבר אשר נעדר כל בסיס והיגיון ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. כמו כן, לטענת המשיבה אין היא מתפקדת כתוכנית ביטוח ולמעשה כל מטרתה הוא להוציא אל הפועל את עיקרון הערבות ההדדית. לגופו של עניין טוענת המשיבה, שתקנון תכנית ערבים אינו כולל את היסודות ההכרחיים לצורך הכרתו כחוזה ביטוח, ערבים איננה בגדר "מבטח" אלא גוף סוציאלי גרידא, הפועל ללא כל מטרת רווח.

כידוע לצורך קבלת אישור לתובענה ייצוגית יש לעמוד בתנאי סף והוא לבחון האם עניינה של התובענה מנוי על העניינים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ובענייננו האם יש לראות את היחסים שבין המבקשים למשיבה בגדר יחסים של "עוסק-צרכן". לטענת המבקשת יש לראות את היחסים בין המשיבה לבין המבקשים בבחינת יחסי עוסק-צרכן ואין בבחירת העמותה להתאגד כעמותה לשנות ממצב דברים זה. לטענתה, לפי הפסיקה גם עמותות נמצאו מתאימות כבעלי דין שהתביעה כנגדן ראויה להתברר במסגרת הייצוגית. כן טענו המבקשים כי יש לפרש את פרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות באופו רחב וליברלי בו אינו מוגבל רק לעילות המפורטות לחוק הגנת הצרכן. כמו כן, מוסיפה המבקשת כי ככל שעמותות מקיימות את אחת מהעילות הקבועות בתוספת השניה, הן אינן יכולות להסתתר מאחורי השם עמותה, כדי לחמוק מתחולת החוק עליהן ומהאפשרות לנהל כנגדן תובענה ייצוגית. מנגד, טוענת המשיבה כי דין התביעה להידחות על הסף שכן עמותה אינה נחשבת כ"עוסק" והמבקשים אינם "צרכן" כקבוע במבחנים שהתוותה הפסיקה, וכהגדרתו בחוק הגנת הצרכן.

בית המשפט המחוזי דן ופסק: אין די בחשיבות העניין מבחינה ציבורית כדי לאפשר את הרחבת המסגרת הייצוגית מעבר לגבולות שהתוו לה, ולא כל עילת תביעה "טובה" ראויה להתברר כתובענה ייצוגית. בית המשפט המחוזי קבע, כי לאחר עיון ושמיעת טענות הצדדים, התשובה לשאלה האם היחסים בין הצדדים הם בבחינת "יחסי עוסק-לקוח" הינה שלילית וזאת מכמה נימוקים: בית המשפט המחוזי קובע, כי התקנון, עליו לטענת המבקשים מושתתים יחסי צרכניים ולאורו יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים, אינו מגלה יחסים צרכניים. תכלית התוכנית המוגדרת בתקנון הינה קיום מצוות מתן צדקה ומתן תרומה ליתומים ואלמנות לצורך נישואי יתומים; התכנית כפופה לסמכות הרבנית בשלל היבטים שהתקנון נוגע בהם; התשלומים לקרן אינם קלנדריים וחודשיים, אלא נגבים לפי הצורך; גובה התשלום לקרן יורד עם מצטרפים חדשים לתכנית; מספר הקרנות המוקמות אינו מוגבל ואינו ידוע מראש. בית המשפט המחוזי קבע, כי כל אלה במצטבר, מתארים באופן ברור כי לא מדובר בקשר עסקי צרכני שבין "עוסק" לבין "לקוח", ולא בתובענה בעלת אופי צרכני, ולפיכך, אין מנוס מדחיית בקשת האישור.

סוף דבר: בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאישור התביעה כייצוגית ומחק את תביעותיהם האישיות של המבקשים ללא צו להוצאות.

עד מועד כתיבת שורות אלה לא ידוע האם הוגש ערעור לבית המשפט העליון