זהות הנהג בעת קרות התאונה לא הוכחה ועל כן, התביעה נדחתה

אם המבוטחת היתה אומרת אמת- היה מקום להחיל את הלכת פיקאלי ולא לשלול כיסוי ביטוחי

עו"ד ג'ון גבע

בבית משפט השלום בבאר שבע נדונה תביעתה של אורטל נסים (להלן: "התובעת"), אשר יוצגה על ידי עו"ד מורן בוקובזה כנגד איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר יוצגה על ידי עו"ד דן טביב ו/או עו"ד טל בר משה וכנגד נתיבי ישראל (להלן: "הצד השלישי") אשר יוצגה על ידי עו"ד מרדכי כהן ניסן. פסק הדין (תא"מ (ב"ש) 45083-10-15) ניתן באוגוסט 2020, מפי כבוד הרשמת הבכירה מיטל חלפון – נזריאן.

בפני בית המשפט הונחה תביעה כספית על סך של 42,694 ₪ שעניינה פיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת עקב תאונת דרכים. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעת (להלן: "המבטחת") ביטחה את רכב התובעת.

על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה התרחשה בשנת 2015, עת נהג ברכב התובעת אחיה של התובעת (להלן: "אבירן"). אבירן נסע במושב רנן בכביש צר בעל שוליים גבוהים עד שלפתע ירד הרכב מהכביש ובניסיון לחזור למסלול הנסיעה, התהפך הרכב. עוד נטען בכתב התביעה, כי המבטחת התנערה מכיסוי ביטוחי וסירבה לשלם את הנזק אשר נגרם לרכב, וזאת למרות שפוליסת הביטוח הייתה בתוקף בעת התרחשות התאונה, והנהג ברכב היה מורשה לנהוג ועמד בתנאי הפוליסה.

בכתב הגנתה, טענה המבטחת כי על אף קיומה של פוליסת ביטוח תקפה, התובעת שיתפה עמה פעולה באופן חלקי ומסרה לה פרטים חלקיים ולא כנים לגבי אירוע התאונה. עוד טענה המבטחת, כי נתגלו סתירות מהותיות בפרטים שנמסרו על ידי התובעת, שיש בהן כדי להטיל ספק בזהות הנהג ברכב המבוטח בזמן התרחשות האירוע הנטען ועל כן, היא פטורה מחבות בגין האירוע.

כמו כן, המבטחת שלחה הודעה לצד השלישי, בטענה כי התאונה אירעה באחריות ושעה שהוא ביצע תחזוקת כביש רשלנית ו/או מסוכנת. מנגד, הצד השלישי ביקש לדחות את התביעה כנגדו, בטענה כי התביעה נעדרת פרטים מהותיים.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות.

תחילה, ציין בית המשפט כי בהודעתה למבטחת, דיווחה התובעת על התרחשות התאונה עת רכבה היה נהוג בידי אבירן. התובעת תיארה את האירוע כך: "נסיעה בכביש צר עם שוליים גבוהים ירידה מהכביש בניסיון לחזור לכביש הרכב התהפך". עוד דיווחה התובעת, כי לא הייתה מעורבות של המשטרה וכי לא היו עדים לתאונה.

לאחר מכן, עמד בית המשפט על עדותו של אבירן לפיה הוא זה שנהג ברכב התובעת בעת קרות התאונה, וציין כי עדותו לא הייתה עקבית ומהימנה, שכן, עדותו הייתה מלאת סתירות ביחס לעניינים אשר נגעו לכל מה שהתרחש לאחר קרות התאונה ובכלל זה, ביחס לשאלות למי התקשר לאחר התאונה, כיצד חזר הביתה ממקום התאונה, מי הגיע לזירת התאונה וכיוצא בזאת.

עוד הוסיף בית המשפט, כי הסתירות הרבות שנתגלו בעדותו של אבירן קיבלו משמעות רבה יותר, כאשר הצטרפו לאופן בו אבירן הדגים את התרחשות התאונה; אבירן הדגים התהפכות אחת בלבד של הרכב וזאת בניגוד לעדותו, בה העיד כי הרכב התהפך שניים או שלושה סיבובים.

בית המשפט קבע, כי הסתירה בין המלל שמסר אבירן לבין ההדגמה היא סתירה משמעותית וזאת מכיוון שתיאור התאונה במלל חופשי אמור היה לעלות בקנה אחד עם ההדגמה, בפרט לעניין מספר ההתהפכויות שהרכב עבר. לא זו אף זו, הנזקים שתוארו בחוות דעת השמאי מטעם המבטחת, לא התיישבו עם ההדגמה שביצע אבירן.

זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי הכלל הבסיסי לעניין נטלי ההוכחה בתביעות ביטוח, קובע כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מוטל לפתחו של המבוטח, בעוד שהנטל להוכיח קיומו של סייג לחבות מוטל לפתחה של המבטחת. יתר על כן, במקרה של מחלוקת בין המבטחת לבין המבוטח, הנוגעת לזכאות המבוטח לתגמולי ביטוח, נטל ההוכחה הוא על המבוטח. כמו כן, בכדי לבסס את עילת תביעתו, על המבוטח להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה מסיכון המכוסה על ידי חוזה הביטוח ואת שיעור הנזק שנגרם לו.

לפי כל שהובא לעיל, בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל הראייתי שהוטל עליה, ולא הוכיחה את קרות מקרה הביטוח ועל כן, יש לדחות את התביעה.

בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי לו הייתה התובעת מוסרת את זהות הנהג אשר נהג ברכב מלכתחילה ולא מנסה להסתירה, ואף אם היה מתברר כי ברכב נהג אחיה עידן, אשר לא היה מכוסה בפוליסת הביטוח לאור גילו, הרי שלאור הלכת פיקאלי שניתנה בבית המשפט העליון, היה מקום שלא לשלול את הכיסוי הביטוחי.

סוף דבר, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשאת בשכר טרחת עו"ד המבטחת ובשכר טרחת עו"ד הצד השלישי.