סירוב להסעת חולת קורונה לאמבולנס בשל העובדה שלא לבשה לבוש צנוע

הדרישה להחלפת בגדים של חולת קורונה כתנאי לקבלת שירות חיוני מהווה הטרדה מינית והפליה אסורה ופסולה על רקע מינה ולבושה 

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט השלום ברחובות נדונה תביעתן של חן אוחנה ושדולת הנשים בישראל - ISRAEL WOMEN'S NETWORK (להלן: "התובעות") ע"י ב"כ עו"ד עדיה שינוולד ועו"ד גלי זינגר נגד אמבולנס אלפא בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") ע"י ב"כ עו"ד ליאור פרי ועו"ד אורי מרום וכן משה לנצבסקי (להלן: "הנתבע 2") ע"י ב"כ עו"ד שמעון שלי נגד איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הצד השלישי") ע"י ב"כ עו"ד נעמה זיידל.  פסק הדין תא (רח') 66274-11-20‏  מפי כבוד השופטת אדנקו סבחת- חיימוביץ ניתן בב' שבט תשפ"ה, 31 ינואר 2025.

לבית המשפט הוגשה תביעה כספית לקבלת פיצוי בגין הפליה אסורה, עוולה מנהלית וחוקתית, הטרדה מינית ורשלנות בשל סירובו של נהג הנתבעת להעלותה לרכב ההסעה בטענה שהנתבע מסרב לכך עקב לבושה החשוף.

בעת האירוע הנתבעת 1 הפעילה מערך הסעות לפינוי חולי קורונה מאומתים למלוניות שהופעלו על ידי פיקוד העורף. הפינוי נעשה באמבולנס, בהתאם להתקשרות של הנתבעת עם המדינה לספק שירותי הסעה לחולים מאומתים. במהלך חודש יולי 2020 אובחנה התובעת 1 כחולה בנגיף הקורונה. בהתייעצות עם רופא המשפחה שלה הוחלט להעבירה לשהות במלונית עד להחלמתה.  תואם לה אצל הנתבעת פינוי בהסעה של שלושה נוסעים, ביניהם הנתבע 2, גבר חרדי והתובעת. נהג האמבולנס של הנתבעת אסף את שני החולים הראשונים טרם ההגעה לאסוף את התובעת. התובעת ירדה מביתה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופיה. נהג הנתבעת מסר לתובעת, כי הנתבע מתנגד להצטרפותה לנסיעה בשל לבושה החשוף. משלא עלה בידי התובעת לשכנע את נהג להעלותה לרכב שוחחו השניים עם מנהלו של הנהג, אשר החליט כי אם התובעת לא תסכים להחליף בגדים, אזי תתואם לה הסעה אחרת.

התובעות טענו כי בסירוב עובדי הנתבעת לאפשר לתובעת לעלות לאמבולנס ולהסיעה למלונית, בשל היותה אישה ובשל לבושה הם הפלו אותה מחמת מינה. התניית נסיעתה של התובעת בכך שתחליף בגדיה מהווה הפליה אסורה. התובעת עתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. התייחסות נהג האמבולנס והנתבע לאופן לבושה של התובעת כחשוף או לא צנוע, מהווה הטרדה מינית. עצם הצבת תנאי לבוש המופנים לנשים שלבושות בצורה חשופה או מינית היא בגדר התייחסות מבזה המזכה בפיצוי מכח החוק למניעת הטרדה מינית. התובעות טענו גם לעוולה מינהלית וחוקתית היות והנתבעת היא חברה קבלנית שהמדינה התקשרה עמה על מנת שתספק שירות חיוני במצב חירום. משכך מחויבת הנתבעת לנהוג בשווין מכח כללי המשפט המנהלי, כפי שהם חלים על המדינה ואורגניה. מקום בו גרמה רשות מינהלית לפרט נזק קמה חבות לפיצוי. וגם לרשלנות לפי פקודת הנזיקין כי הנתבעת ועובדיה חבים בחובת זהירות מוגברת כלפי התובעת והיא התרשלה בכך שחרגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה מנותן שירות בכלל ונותן שירות רפואי בפרט. עוד התרשלה הנתבעת בהכשרת עובדיה שהשפילו את התובעת והפלו אותה. התובעות ביקשו גם מתן צו שיורה לנתבעת לפרסם הבהרה כתובה ולהעביר הדרכות לעובדיה, כי חל איסור על מניעת שירות מחמת מין או לבוש, וכי התנהגות כמו זו בה נקטו כלפי התובעת מהווה הפליה והטרדה מינית, האסורות על פי דין.

הנתבעת טענה, כי לנוכח סירוב הנתבע, שהתובעת תיסע עימו ברכב בשל לבושה החשוף ומאחר שהתובעת סירבה להחליף בגדים, לא ניתן היה להשאיר את הנתבע, חולה מאומת לקורונה, במרחב הציבורי ולכן התקבלה החלטה, כי הנתבע ימשיך בנסיעה והתובעת תשוב לביתה ותמתין להסעה אחרת.

הנתבע  טען, שהחלטת הנתבעת לא התקבלה בקשר אליו, לא הייתה לו התייחסות ללבושה של התובעת וכל טענותיו התמצו בחששו מריבוי נוסעים חולים ברכב והנחתו שהדבר עשוי להחמיר את מצבו הרפואי. הדברים שייחסה לו הנתבעת הם על רקע היותו אדם בעל חזות חרדית מבלי שהנהג או מנהלו טרחו לפנות אליו ולברר עימו את הסיבה שביקש הסעה ללא נוסעים נוספים, לרבות התובעת.

 הנתבעת שלחה הודעה לצד שלישי כנגד חב' איילון ובה עתרה לקבלת שיפוי ככל שהתביעה כנגדה תתקבל, וזאת מכח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בה בוטחה. לטענת איילון, נסיבות של פגיעה בכבודה של התובעת, השפלתה, הפלייתה והטרדתה המינית, אינן מכוסות בפוליסה, בהתאם לסייגים בפוליסה, היא אינה חלה על אירוע הנובע מפעולה בזדון או מנזק בכוונה תחילה של המבוטח, כל פעילות, התנהגות או הטרדה מינית וכל הפרה מכוונת של החוק. לטענת הנתבעת מדובר בהחלטה בעניין רפואי במסגרתה הוחלט, שאין להשאיר חולה מאומת מחוץ לביתו ולכן הוחלט שהוא ימשיך בנסיעה למלונית והתובעת שמתגוררת בסמוך תמתין בביתה להסעה אחרת ולכן על איילון לשאת בכל סכום שייפסק כנגד הנתבעת.

בית המשפט ציין שבמישור העובדתי המחלוקת היא בין הנתבעת לבין הנתבע בשאלה האם עובדי הנתבעת אמרו את הדברים לנוכח דרישה שהציב הנתבע.

בית המשפט קיבל את גרסת התובעת שמדובר באירוע בו חולת קורונה עם תסמיני מחלה פעילים סורבה לעלות לאמבולנס מחמת לבושה החשוף. בית המשפט לא מצא בסיס להנחה השגויה של הנהג ובעקבותיה של מנהלו, כי סיבת סירובו של הנתבע הייתה קשורה בלבוש התובעת, אלא חששו שנוכחות חולים נוספים באמבולנס תחמיר את מצבו הרפואי. בית המשפט קבע שלא הוכחה כל תרומה או סיוע מצד הנתבע לאמירות ולמעשים מצד עובדי הנתבעת כלפי התובעת. עובדי הנתבעת יכלו לנקוט בשלל פעולות לטפל באירוע, אך הם הלכו על האפשרות הקלה מבחינתם- והקשה מאוד מבחינת התובעת- השפלתה וביזויה תוך התייחסות חוזרת ללבושה החשוף, מבלי שהנתבע הציב דרישה שכזו. לו סברו עובדי הנתבעת שהנתבע מסכן את שלום הציבור בסירובו להמשיך בנסיעה, בוודאי אם יצא מהאמבולנס, היה עליהם להזמין משטרה באופן מיידי כדי למנוע את הסיכון לבריאות הציבור.

 לתובעת לא הוצעה כל חלופה למעט הדרישה שתחליף בגדים, לא נעשתה כל פניה לנתבע לברר עמו את הדרישה ללבוש צנוע או להבהיר לו שהדרישה אינה לגיטימית ולא תיענה. עובדי הנתבעת לא ניסו לפנות למשטרה ולא ניסו לסדר מקומות ישיבה באופן שונה. יתרה מכך, אף לאחר שהתובעת הבהירה, שאין ברשותה בגדים אחרים, כי עברה דירה לאחרונה, לא חשבו הנהג או המנהל לפנות לנתבע להסביר לו את המצב והעדיפו לכפות על התובעת להמתין להסעה אחרת.

 הנוסעת השנייה שהייתה באמבולנס לא הובאה לעדות. ולכן לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהנתבע הציב את האולטימטום הנטען. אף אם היה מוכח אותו אולטימטום היה על הנתבעת לדחות בתוקף את דרישת הנתבע שכן  לא יכולה לעמוד להם הגנה מעצם ההיענות לדרישה פסולה שנעשית בניגוד לדין. לפי ההלכה הפסוקה אי הבאת עד רלוונטי מקימה חזקה, כי אילו הושמעה העדות היה בכך לחזק את גרסת הצד שכנגד.  הימנעות הנתבעת מהבאת הנוסעת הנוספת לעדות תיזקף לחובתה ויש בה כדי לחזק את גרסת התובעת והנתבע שכלל לא התייחס ללבושה של התובעת ולא יצא מהרכב בשל כך.

 בית המשפט קבע שהוכח שעובדי הנתבעת סירבו להסיע את התובעת באמבולנס לצורך פינוי למלונית קורונה. הוכח כי הם עשו כן לנוכח דרישה שהוצבה בפניה להחליף את בגדיה, לבגדים צנועים, בטענה שהנתבע הציב דרישה זו כתנאי להצטרפותה להסעה, אף שלא הייתה דרישה שכזו מצד הנתבע. מאחר שלא היו בידי התובעת בגדים כדרישת עובדי הנתבעת, ותחנוניה לאפשר לה להצטרף לנסיעה לא נענו. עובדי הנתבעת לא ניסו לברר עם הנתבע את פשר דרישתו ולא ניסו להניעו מכך, ולא הציעו כל חלופה שתאפשר לתובעת להצטרף לנסיעה. יחסם של עובדי הנתבעת לתובעת היה מזלזל ומשפיל.

לטענת התובעות הצבת דרישה כלפי אישה לתקן צניעות לא כתוב ושרירותי מהווה הפליה. משכך די בקיומה של החזקה לחוק איסור הפליה כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת. מעבר לצורך, נהג הנתבעת הודה שהדרישה לסטנדרט לבוש צנוע הופנתה לתובעת בלבד.

 הנתבעת טענה, כי נקבע בפסיקה שחוק איסור הפליה לא חל על שירותי רפואה והיא  ביקשה לדחות את טענת התובעת, כי מדובר בחברת היסעים ולא בשירות רפואי. לטענת הנתבעת, המדינה קיבלה החלטה לפנות את החולים באמבולנס ולא במונית או אוטובוס ולכן מדובר בשירות רפואי. הפינוי נעשה באמבולנס על מנת שיינתן מענה רפואי במידת הצורך וכדי לוודא פינוי מהיר. מדובר בהסעה רפואית ולא הסעה רגילה.

 הנתבעת לא הציגה כל ראיה הסותרת את הגדרתה כחברת היסעים ואת האמבולנס יש לראות כמקום ציבורי שהנתבעת קבעה תנאים שלא ממין העניין בדרישתה שהתובעת תחליף לבגדים צנועים. התובעת ביקשה להתעלם מטענות הנתבעת ביחס לנהלי פינוי באמבולנס, עומסים בתקופת הקורונה משלא הוצגו הנחיות ונתונים בנושא. חזקה שהנתבעת לא הציגה את ההנחיות בנוגע לפינוי חולים או את הסכם ההתקשרות שלה עם המדינה, כי היה בכך להוכיח שהפרה אותם.

בית המשפט קיבל את טענת התובעות, למרות שלא מדובר בשירות הרגיל שניתן על ידי אמבולנס לצורך פינוי לקבלת טיפול רפואי, ברור שפינוי של חולים מאומתים לא נעשה בהסעה מסוג אחר, אלא באמבולנס בשל האפשרות למתן מענה רפואי במקרה הצורך ומתוך הנחה שגם הליכי הפינוי ייעשו על ידי צוות בעל הכשרה רפואית. אלא שבמהות מדובר בשירותי הסעה ולא הוצגה ראיה אחרת שהנתבעת התקשרה עם המדינה בשירות שהוגדר אחרת. גם נהג הנתבעת הודה שמדובר היה בשירותי הסעה ולא בצורך רפואי ולכן התקבלה עמדת התובעות שהשירות שניתן על ידי הנתבעת נכנס בגדרי חוק איסור הפליה.

ההחלטה למנוע את שירותי ההסעה מהתובעת לא נבעו ממדיניות הנוגעת לאופן הפעלת שירותי ההסעה אצל הנתבעת, אלא בדרישה שהתובעת תחליף את בגדיה לבגדים צנועים, כי עובדיה סברו שכך דורש הנתבע. לו היה מדובר בשיקולים רפואיים, בהם היה צורך להעדיף את פינוי הנתבע על פני התובעת, אזי היה ממש בטענות הנתבעת. בענייננו, מדובר בהחלטה שהתקבלה ללא קשר למצבם הרפואי של התובעת או הנתבע. ההנחה המוטעית תחתיה פעלו עובדי הנתבעת אינה עולה כדי החלטה רפואית שאינה חוסה תחת חוק איסור הפליה.  בית המשפט קבע שעובדי הנתבעת העלו כלפי התובעת דרישה אסורה לפיה עליה להחליף את בגדיה סירבו לסגת מהדרישה, והותירו אותה, כשהיא חולה, לשוב לביתה ובכך הפלתה הנתבעת את התובעת ומנעה ממנה קבלת שירות בניגוד לחוק.

בית המשפט ציין שתפקידה של הנתבעת היה לאמת את זהותו של החולה ולהסיעו למלונית הקורונה שנקבעה על ידי פיקוד העורף ולא לברר את מצבם הרפואי של מקבלי השירות. בפועל עובדי הנתבעת קיימו שיח עם התובעת סביב לבושה, בשיחה שחלק ממנה בוצע באמצעות הרמקול בטלפון הנייד כשכל העוברים והשבים חשופים לה. בית המשפט קבע שהתייחסות עובדי הנתבעת ללבושה החשוף של התובעת הוא בגדר התייחסות מבזה למיניותה כאישה. הדרישה מהתובעת להחליף בגדים הייתה משפילה ואף מהווה הטרדה מינית והוכח שהנתבעת נהגה כלפי התובעת בהפליה אסורה ופסולה על רקע מינה ולבושה ומנעה ממנה קבלת שירות חיוני- הסעת חולה מאומת למלונית קורונה, וכי התבטאויות עובדי הנתבעת ביחס ללבושה של התובעת עולים כדי הטרדה מינית.

 נוכח קביעותיו של בית המשפט שהנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור הפליה ואת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא מצא צורך לדון גם בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין ובעוולה המנהלית-חוקתית.

 התובעת עתרה לפסוק לה פיצוי בהתאם לסכום המקסימלי שנקבע בחוק לאיסור הפליה בגין הדרתה מקבלת שירות חיוני ולחוק למניעת הטרדה מינית בגין ביזויה והשפלתה על בסיס מינה ומיניותה.

בית המשפט אינו מקבל את טענות הנתבעת כי כל אחת מן האפשרויות שעמדו לרשותה הייתה גרועה מהחלופה להמשיך בנסיעה ללא התובעת. עובדי הנתבעת כלל לא שקלו חלופות אלה בזמן אמת ולכן מדובר בהערכות בדיעבד. עובדי הנתבעת לא הציבו את הנתבע בפני עובדה מוגמרת שגם התובעת מצטרפת לנסיעה, כלל לא דיברו אל ליבו שאז היו מגלים שהוא מסרב מטעמים רפואיים חסרי משמעות, של היתכנות להחמרה במצבו הרפואי בשל חשיפה לחולה מאומת נוסף. ניסיון הנתבעת להציג את הנתבע כמי שהיה עשוי לברוח מהרכב אם התובעת הייתה עולה עליו נטענה ללא כל ביסוס. אף אם היה הנתבע יוצא מהרכב, לא ברור שלא היה חוזר אליו, אם היו מובהרות לו המשמעויות, לרבות ההשלכות של הגעת שוטרים למקום לטיפול בהפרת הנחיות הקורונה.

בית המשפט קבע שהפליה היא אסורה גם בהינתן שלא היה ביסודה כוונה להפלות ולכן התקבלה התביעה כנגד הנתבעת. במבחן התוצאה מעשיהם של עובדי הנתבעת מהווים הפליה אסורה והטרדה מינית, ואין זה משנה ששגו לחשוב שזו דרישתו של הנתבע. היה אסור להם להציב לתובעת דרישות לבוש, כפי שעשו. העובדה שהדבר נעשה בשל טעות בדרישה שייחסו לנתבע אינה מעלה או מורידה לקיומה של הפליה אסורה או הטרדה מינית במעשים.

בית המשפט  מבאר שבפסיקת הפיצויים יש לתת משקל לנסיבות האירוע. מחד מדובר במניעת שירות חירום. הוויכוח בין התובעת לנהג ומנהלו היה קולני ויש לקבל את טענות התובעת, כי הדבר נעשה ברחוב לעיני העוברים והשבים, לרבות שכניה, תוך העצמת השפלה וביזויה ברבים. מדובר באירוע בו מצאה עצמה התובעת מנהלת עימות קולני כשהיא במצב רפואי מורכב ובהמשך נאלצת לשוב לביתה ולהמתין מספר שעות עד להגעת הסעה אחרת. הנתבעת לא התנצלה על התנהלותה. בפסיקת הפיצויים בגין הפליה אסורה והטרדה מינית יש להתאים את הפיצוי, כך שיסייע במיגור תופעות פסולות אלה. על הפיצוי לייצר הרתעה אפקטיבית מפני הדרה בקבלת שירות והטרדה מינית. הפער בין התגובה החמורה כלפי התובעת והסלחנות בה נהגו עובדי הנתבעת לנוכח דרישה בלתי חוקית שהוצבה בפניהם היא מקוממת ובלתי נסבלת. הדברים חמורים במיוחד נוכח העובדה שמדובר בדרישה שנוצרה יש מאין לנוכח טעות של הנהג שלא תוקנה על ידי מנהלו, כך שעובדי הנתבעת יצרו אירוע, לא עצרו בשום שלב לבחון את הדברים או לנקוט באמצעים שעמדו לרשותם ויכלו למנוע או להקטין את הפגיעה בתובעת. מנגד, לא מדובר בעובדי הנתבעת אשר פעלו ממקום של ניצול מיני או התייחסות לתובעת כאובייקט מיני שנועד לסיפוק יצרו של מי מהם, אלא הטרדה מינית שמבוססת על יחס מבזה, מביש ומשפיל של התובעת בגלל שלבשה מכנסיים קצרים וגופיה. התנהלות עובדי הנתבעת לא מבטאת את עמדתם האישית ביחס לנשים בכלל ולתובעת בפרט, אלא פרשנות שגויה שלהם והיענות לא מתקבלת על הדעת לדרישה שייחסו לנתבע.

 בית המשפט מקבל את עמדת הנתבעת, שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין אחד החוקים. גם אם האירוע מצמיח פיצוי מכח מספר דברי חקיקה ולכן סבר  שיש לפסוק לתובעת פיצוי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, בגלל שבמהותו האירוע היה פגיעה בזכות התובעת לכבוד ולפרטיות, בשל ההתייחסות ללבושה החשוף. הפיצוי בחוק הוא ללא הוכחת נזק, מתוך הנחה שנגרמה עוגמת נפש במעשה של הטרדה מינית, שיש קושי בהוכחת שיעורו. בפסיקת הפיצויים יש גם אלמנט חינוכי לציבור הרחב במיגור התופעה של הטרדה מינית.

בית המשפט קיבל את התביעה והעמיד את הפיצוי לתובעת על הסכום המקסימלי הקבוע בחוק.

בית המשפט לא קיבל את בקשת התובעת לצו עשה שיורה לנתבעת לפרסם הבהרה כתובה ולהעביר הדרכות לעובדיה, שחל איסור על מניעת שירות מחמת מין או לבוש. בית המשפט שוכנע שפסק הדין יילמד אצל הנתבעת ויופקו הלקחים למניעת הישנות אירוע דומה.

אשר לשאלת הכיסוי הביטוחי טענה הנתבעת, כי אף אם ייקבע שהיא ביצעה את המיוחס לה בכתב התביעה, לא מתקיימת ההחרגה בפוליסת הביטוח הדורשת שהמעשה יבוצע "בכוונה לגרום נזק", שכן עובדיה לא התכוונו להטריד מינית ולכל היותר כשלו בכך שנעתרו לדרישתו של אחר והחלטת המנהל מטעמה שהנתבע ימשיך בנסיעה לא חוסה תחת ההחרגה בפוליסה, מאחר שבוצעה בתום לב ולא מתוך כוונה או זדון.

 איילון טענה, כי במכתב הדרישה הובהר לנתבעת, כי היא תקבל הגנה משפטית בהליך זה, בתנאי שהכיסוי הביטוחי יהיה בגין רשלנות. במידה ותיקבע אחריות בעילה אחרת יהיה על הנתבעת לשאת במלוא החיוב שייפסק כנגדה ובהוצאות הגנה, שכן במקרה כזה אין כיסוי ביטוחי. עוד טענה איילון שאמנם הנהג סירב להעלות את התובעת לאמבולנס, אך מרגע שהנושא הועבר לטיפולו של המנהל הרי שהמעשה עבר למישור המנהלתי ניהולי והחלטות מסוג זה לא מכוסות בפוליסה.

הנתבעת בתשובה טענה, שגם הטענה להפליה אסורה או הטרדה מינית אינן עוסקות בפעולות מכוונות מצד עובדי הנתבעת.

בית המשפט שוכנע שיש לקבל את עמדת הנתבעת ולחייב את איילון בחיובים שהוטלו על הנתבעת. ראשית כי ההחלטה התקבלה על ידי הנהג וזו מכוסה בפוליסה כי לא נעשו על ידי המנהל כגורם מקצועי.  הפניה למנהל נעשתה על רקע דרישתה של התובעת והקביעה כי אישרור המנהל את החלטת הנהג, היא החלטה מנהלית המוחרגת מהכיסוי הביטוחי היא מלאכותית וחוטאת למטרת רכישת פוליסת ביטוח. לא מדובר בעניין שהובא לפתחו של המנהל שקיבל את ההחלטה, אלא בפניה שנעשתה אליו כדי לשנות החלטה שקיבל הנהג.

כמו כן ההחלטה שלא להשאיר חולה מאומת המתגורר באשדוד באזור אשקלון הינה מינהלית – רפואית. בית המשפט קבע שבהינתן ההנחה השגויה בה פעלו הנהג ומנהלו שלא ניתן להסיע את התובעת והנתבע יחד, ההחלטה שהתקבלה בהתייחס להנחיות שחולה מאומת ימצא בבידוד, גם לשיטת איילון יש לראותה כשיקול מעין רפואי החוסה תחת הפוליסה.

הנהג ומנהלו פעלו בתוך מסד עובדתי שגוי כך שמדובר במחדל או ברשלנות ולא במעשה מכוון כפי שקובע סעיף ההחרגות בפוליסה.  בהגדרת מקרה ביטוח בפוליסה כוונת מנסח הפוליסה הייתה להחריג מקרים שנעשו במכוון ולא בתום לב או ברשלנות. בית המשפט קבע שאחריותה של הנתבעת היא מכח זה שעובדיה פעלו מתוך הנחה שהנתבע מתנגד שהתובעת תעלה לאמבולנס בשל לבושה. עובדי הנתבעת יצרו מצג עובדתי שגוי, שאותו ייחסו לנתבע, ובמסגרתו פעלו. לכן יש לראות במעשיהם מעשה רשלני שמבחינת פוליסת הביטוח ולכן יש כיסוי ביטוחי. בית המשפט ציין שהנהג ומנהלו לא עמדו על מצבם הרפואי של התובעת והנתבע עובר לקבלת ההחלטה אך בשים לב לכך שההחלטה התקבלה בצל הנחיות הקורונה ובהינתן המסד העובדתי השגוי שעל בסיסו התקבלה ההחלטה, ברור הוא שלא מדובר במעשה מכוון שבוצע על ידי עובדי התובעת.

 והוסיף בית המשפט שההחלטה את מי להסיע לא מנותקת מעצם השגיאה הראשונה של עובדי הנתבעת וקיומן של הנחיות הקורונה. במצב דברים זה ההחלטה להסיע את הנתבע ולא התובעת בשל הנחיות הקורונה אינה חסרת בסיס. הנתבע אמנם לא ירד מהאמבולנס ולא סיכן איש, אך עובדי הנתבעת פעלו בתוך הנחה שגויה זו לפיה הנתבע ירד או החל לרדת מהאמבולנס או לכל הפחות סברו שהוא לא ימשיך בנסיעה ובכך יפר את הנחיות הקורונה. בית המשפט נותן משקל לעובדה שמדובר בחודשים הראשונים של הקורונה. הנהג ומנהלו כשלו בקבלת ההחלטה, אך ביריבות שבין הנתבעת לבין איילון יש לתת משקל לרקע להחלטה ולכך שזו מתקבלת בנסיבות של טעות מצידם ולכן החלטת הנהג ומנהלו חוסה תחת הפוליסה, שרכשה הנתבעת אצל איילון ועל איילון לשפותה בגין החיובים שיושתו בתיק זה. לכן, דין ההודעה כנגד  איילון להתקבל.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי. נדחתה התביעה כנגד הנתבע והתקבלה ההודעה לצד ג' שחוייבה לשלם לנתבעת את החיובים שהוטלו עליה.

 ** עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.