מהן ההשלכות של שקרי התובע?

ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)

בבית משפט השלום בהרצליה, נדונה תביעתו של אופיר זרדב (להלן: "התובע"), שיוצג על ידי עוה"ד אלון רולס ועוה"ד נתנאל שרפי, נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "חברת הביטוח"), שיוצגה על ידי עוה"ד אמיתי סביון ועוה"ד יהונתן סורקין. פסק הדין (ת"א 22151-03-20), ניתן ביום 10 במאי, 2024, מפי כבוד השופטת הדסה אסיף.

מדובר בתביעה, שהוגשה מפאת סירובה של חברת הביטוח מנורה, שביטחה את משאית התובע, לשלם לו פיצוי בגין גניבה שאירעה לטענתו בתאריך 23.10.19.

לטענת חברת מנורה, דחייתה את דרישת התשלום של התובע נבעה מכמה טעמים: א. המשאית לא נגנבה באופן הנטען על ידי התובע; ב. גירסת התובע אינה תואמת את הממצאים שבידה; ג. נהג התובע הוא שמעורב בגניבה ולכן המקרה אינו מכוסה על-ידי הפוליסה; ד. המשאית לא מוגנה כנדרש על-פי הפוליסה, בשל ניתוקה של מערכת הסקיילוק, שהותקנה בה, לבקשת התובע; ה. הפוליסה אינה מכסה אירועים, שהתרחשו בשטחים המוכרים כ"שטח A" ואילו האירוע הנטען, אירע בשטח זה.

לטענת התובע יש לדחות את כל טענות הנתבעת משזו מתחמקת מתשלום, המגיע לו, בחוסר תום לב. לטענתו, אין לקבל את טענת הנתבעת, לפיה מדובר בגניבה על-ידי עובד, שכן המשטרה סגרה את התיק נגד נהג התובע ומשכך אין כל ראיה הקושרת אותו לגניבה. לא זו אף זו, טוען התובע, החריג לפיו גניבה על-ידי עובד אינה מכוסה בפוליסה לא הובאה לידיעתו ואף מטעם זה אין הנתבעת רשאית להסתמך עליו. עוד טוען התובע, כי מערכת הסקיילוק לא נותקה וראיה לכך היא יכולתו לעקוב אחר תנועת המשאית באפליקציה ואף אם נותקה המערכת, הדבר נעשה שלא בידיעתו. באשר לטענה, לפיה האירוע אירע ב"שטח A", טען התובע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי המוסך שממנו נגנבה המשאית אכן נמצא בשטח A.

לאחר שמיעת ראיות הצדדים במהלך מספר דיונים שנערכו בין הצדדים וכן לאחר עיון  בסיכומי הצדדים שהוגשו, קבע ביהמ"ש, כי דין התביעה כנגד חברת מנורה להידחות וזאת מן הטעם העיקרי לפיו, במהלך שמיעת הראיות התברר, כי התובע לא דובר אמת.

בכתב התביעה טען התובע, כי הוא מעולם לא ניתק או ביקש לנתק את מערכת הסקיילוק מהמשאית וכי לא היה לו אינטרס לעשות כך. אולם, מהקלטות השיחות של התובע עם חברת סקיילוק עולה המסקנה ההפוכה, לפיה התובע ביקש לנתק את מערכת הסקיילוק משתי המשאיות, שברשותו ואף כעס כשהביטול לא בוצע. לא זו בלבד, התובע העיד בפני נציג חברת סקיילוק, כי הוא מחזיק בשני טפסי ביטול חתומים על ידו וכי הוא מוכר את המשאיות לירדן. כמו כן, עדותו של התובע, הייתה, כדבריו של ביהמ"ש, "פתלתלה, מתחמקת ומתחכמת", תוך שהוא משנה את גרסותיו וסותר אותן.  לעומת זאת, עדותה של נציגת חברת סקיילוק לגבי ביטול המנוי הותירה רושם מהימן. מכל האמור ביהמ"ש הסיק, כי התובע מסר גרסה שקרית באשר לסוגייה מהותית המצויה בלב המחלוקת בין הצדדים.

בהמשך לכך, ציין ביהמ"ש את הלכת "חזקת השקר", לפיה יש לדחות את תביעתו של תובע, ששיקר בעניין מהותי, וזאת למעט במקרים חריגים. ביהמ"ש ציין מספר פסקי דין, שניתנו בעניין ואשר הדגישו את חשיבות ההכרעה במקרה, שבו התובע שיקר. בין היתר, צוינו העלויות החברתיות הגבוהות והמשאבים השיפוטיים המשמעותיים אותם, נדרש היה ביהמ"ש להשקיע לצורך איתור אותם מקרים בהם התובע משקר. כמו כן, עולה מהפסיקה, כי מתן האפשרות לתובע להיבנות מגירסה העולה מעדויות הצד שכנגד לאחר שגרסת התובע התבררה כשקרית, תעודד פעולה מסוג "שיטת מצליח" באשר למסירת גרסאות שקריות ותביעות כזב. הפסיקה בנושא מציינת גם את הפגיעה בזכויות הדיוניות של הנתבע, שתמנע ממנו את היכולת להתמודד עם הגרסה החדשה, שמציג התובע ואת העובדה שתובע, המוצא לנכון לשקר בעניין אחד, אין מן הנמנע, שלא יעשה זאת ביחס לפרטים אחרים. במסגרת הטעמים לדחיית תביעה מעין זו, מציינת הפסיקה, גם את השיקול המוסדי, לפיו אין לתת פרס לדוברי שקר. יתרה מכך, נאמר, כי טשטוש גבולותיו של השקר יגרום לטשטוש גבולותיה של האמת: "כשם שללא חושך אין משמעות לביטוי 'אור' כך גם ללא 'שקר' אין משמעות לביטוי 'אמת'".

המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש מכל האמור לעיל, היא שמאחר ונמצא, כי התובע שיקר בעניינה של מערכת הסקיילוק וטען שמעולם לא ביקש לנתקה- בעוד שמחומר הראיות עולה, כי ביקש במפורש לנתק אותה ואף נזף בנציגי מערכת סקיילוק על שלא עשו כן, יש לדחות את התביעה כנגד חברת מנורה.

ביהמ"ש אף הוסיף, כי התובע לא שיקר רק בעניין זה וכי בעדותו נמצאו סתירות נוספות. כך למשל, נמצאה סתירה בגרסת התובע לגבי קבלתו את רשימת הפוליסה. בתצהירו טען, שקיבל מהנתבעת את רשימת הפוליסה אך לא את חוברת הפוליסה ולכן לא היה מודע לחריג, השולל את הכיסוי הביטוחי כשמדובר בגניבה על-ידי עובד, זאת בעוד התובע צירף את רשימת הפוליסה במלואה כחלק מתיק מוצגיו ובסתירה לעדותו של סוכן הביטוח, שנמצאה כמהימנה ואשר העיד, כי מסר את רשימת הפוליסה והתנאים הכלליים לפוליסה כשהם מאוגדים יחד. סתירות נוספות התגלו גם ביחס לטענתו לגבי הגניבה הנטענת, שכן בניגוד לטענתו, לפיה גניבת המשאית לא התבצעה על ידי העובד שלו, תמלולי השיחה עם חוקר הנתבעת מגלים אמירות חוזרות של התובע לפיהן, הנהג שעבד אצלו אכן גנב את המשאית.

המסקנה היא, כי גם ביחס לסוגיות האחרות, שעלו במסגרת התביעה, עדותו של התובע לא הותירה רושם מהימן ודי בכך היה לשיטתו של ביהמ"ש כדי לדחות את התביעה. לאור כל האמור, הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה, שהגרסה לפיה הגניבה התבצעה על ידי עובדו של התובע מסתברת יותר. כמו כן, דחה ביהמ"ש את טענת התובע, לפיה חריג הגניבה בידי עובד לא הוסבר לו, שכן, החריג מצוין במפורש בפוליסה וטענתו לגבי אי קבלתו את רשימת הפוליסה נסתרה.

משקיבל ביהמ"ש את טענת הנתבעת, לפיה הגניבה בוצעה בידי העובד, האירוע אינו מכוסה על-פי הפוליסה.

סוף דבר: ביהמ"ש דחה את התביעה נגד חברת מנורה וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

עד מועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי.