המחוזי: אין להחיל את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי על הסכמות הצדדים על מועדי התיישנות באופן המביא לפירוש מצמצם

אימוץ גישה לפיה צד להסכם לא יכול להסתמך על תאריך הנקוב בו עלול להוביל לפגיעה בזכויות מהותיות

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025) 

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נדון ערעורם של אביגדור פולסקי ויפה פולסקי (להלן: "המערערים") ע"י ב"כ עוה"ד מרדכי אדלר נגד איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה") ע"י ב"כ עוה"ד קארין פורמן ועוז ברקוביץ'.  פסק הדין ע"א 14565-01-24 מפי כבוד השופט אבי גורמן ניתן בט"ו שבט תשפ"ה, 13 פברואר 2025.

לבית המשפט המחוזי הוגש ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בפתח תקווה בו נדחתה תביעה על הסף בשל התיישנותה.

ביום 8.8.18 רכשו המערערים פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל של המשיבה. עם הגעתם של המערערים לתחנת היעד הם גילו כי שתי מזוודותיהם אבדו.  ביום 5.8.21 פנו המערערים למשיבה בדרישה שתפצה אותם על נזקיהם.  במסגרת התנהלות בין הצדדים הם הגיעו להסכמה ולפיה תוארך תקופת ההתיישנות עד לתאריך 31.12.22. ביום 30.12.22, יום שישי בשעה 16:02, הגישו המערערים תביעה בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח. ביום ראשון, 1.1.23, נפתחה התביעה. המשיבה פנתה לבית משפט השלום בבקשה לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. טענת ההתיישנות נשענת על כך שהתביעה נפתחה בתאריך 1.1.23, ואילו תקופת ההתיישנות עליה הסכימו הצדדים הסתיימה ביום 31.12.22.בית משפט השלום קיבל את  טענת ההתיישנות והתביעה נדחתה על הסף.

בית משפט השלום נימק את החלטתו בהתבססו על הוראות תקנה 161(1)(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה, מסמך שהומצא לאחר השעה 17:00 בימים א' עד ה' בשבוע, או ביום ו', יראוהו כמסמך שהומצא ביום החול שלאחריו. מכיוון שהמערערים הגישו את התביעה בשעה 16:02 ביום שישי, אזי בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התביעה נחשבת ככזו שהוגשה רק ביום 1.1.23 ולכן התביעה התיישנה. בית משפט השלום דחה את טענתם של המערערים לפיה מאחר שיום 31.12.22 חל בשבת, המועד נדחה ליום ראשון בהתאם להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. ראשית, מאחר שחוק הפרשנות לא חל במקרה כי לפי סעיף 1 לחוק הוא יחול רק לגבי כל חיקוק והוראת מינהל. במקרה זה לא מדובר בחיקוק ולא בהוראת מינהל אלא בהסכמה בין הצדדים. שנית, הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות לא חלה במקרה זה בגלל שסעיף זה מתייחס למקרה בו נקבעה תקופת התיישנות, ובמקרה זה קבעו הצדדים תאריך מדויק עד אליו יש להגיש את התביעה, ולפיכך הסעיף אינו חל.

נגד החלטת בית משפט השלום לדחות את התביעה בגלל התיישנותה, הוגש הערעור.

בית המשפט המחוזי ציין שהמחלוקת בין הצדדים היא האם תביעה, שהוסכם שתוגש עד ליום 31.12.22 שחלה בשבת - והוגשה לבית המשפט ביום שישי 30.12.22 בשעה 16:02, שנקלטה ונפתחה במערכת בית המשפט רק ביום 1.1.23, יראו אותה כתביעה שהתיישנה או לא.

המערערים טוענים שהארכת תקופת ההתיישנות היא חוזה לכל דבר ועניין. לכן בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים, סעיף 10 לחוק הפרשנות יחול,  גם על פירוש חוזה. סעיף 10 לחוק הפרשנות קובע כי ימי פגרה ומנוחה לא יבואו בחשבון כאשר מדובר ביום האחרון. לכן גם אם ייקבע כי התביעה נחשבת ככזו שהוגשה רק ביום 1.1.23, עדיין היא הוגשה במועד. קבלת פסיקת בית משפט השלום מצמצמת את האורכה שהוסכמה בין הצדדים ופוגעת בזכות הגישה של המערערים לערכאות, במיוחד, כאשר מדובר בתביעת ביטוח בה תקופת ההתיישנות קצרה מהרגיל.

מנגד טענה המשיבה, חברת הביטוח, כי התביעה הוגשה לבית משפט המחוזי באיחור, לכן  היה מקום לדחותה בגלל התיישנותה. חוק הפרשנות לא רלוונטי היות ומדובר באורכה להתיישנות אשר הסכימה המשיבה לתת למערערים. נטען כי הוראות חוק הפרשנות היו יכולות להיות רלוונטיות רק בהתייחס לתקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה ביטוח. הוראות חוק החוזים  לא רלוונטיות  כי בנקרה זה חלות הוראות חוק חוזה ביטוח.  המערערים פוגעים בסופיות הדיון ובזכויות הצד שכנגד.

בית המשפט המחוזי היפנה לסעיף 19 לחוק ההתיישנות, שקובע שבעלי הדין רשאים להסכים בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מזו שקבועה בחוק.  המשיבה הסכימה להאריך למערערים את תקופת ההתיישנות להגשת התביעה במכתב ששלחה. הצדדים הסכימו, בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה יותר, שתסתיים ביום 31.12.22. מדובר בהסכמה חוזית וחל עליה, בין השאר, חוק החוזים.

בהתאם לסעיף 25 (א) לחוק החוזים,  חוזה יפורש לפי כוונת הצדדים, כאשר אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

בית המשפט המחוזי סבר שלשונה של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר נוסחה בידי המשיבה, פשוטה וברורה, ולפיה  תקופת ההתיישנות הוארכה עד ליום 31.12.22.

בית משפט השלום אימץ את עמדת המשיבה ופירש את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, בהתאם למועדים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט סבר שפרשנות כזו נוגדת את הפירוש הפשוט והברור שעולה מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

המשיבה טענה  שהמערער 1 הנו עורך דין, ולפיכך היה עליו להכיר את תקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט קבע שהמערער פעל כאן במסגרת חייו הפרטיים וגם  עו"ד לא בהכרח היה יוצר קישור בין תקנות סדר הדין האזרחי, לבין מועד פשוט וברור בו נקבה המשיבה. השאלה המשפטית שנדונה כאן אינה נוגעת רק לעורכי דין, אלא לכל אדם החותם על הסכם ובו הוארכה תקופת ההתיישנות עד לתאריך ברור והוא אינו מעלה על דעתו שתאריך ברור ופשוט שקבעו הצדדים בחוזה שביניהם – פירושו שונה מזה שנקוב בו.

אימוץ גישה שונה אשר כתוצאה ממנה צד להסכם לא יוכל להסתמך על תאריך פשוט הנקוב בו, עלול, לדעת בית המשפט המחוזי, להוביל למקרים קשים בהם זכויות מהותיות ייפגעו ולא ניתן יהיה לאכוף אותן לאור טענת התיישנות .בית המשפט המחוזי לא סבר שיש הכרח להגיע לתוצאה זו, אשר למיטב הבנתו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם אליו הגיעו הצדדים.

בית המשפט המחוזי היפנה לפסיקה שגם בה נקבע שאין להחיל את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי על הסכמות אליהן הגיעו הצדדים או על מועדי התיישנות הנקובים בדבר חקיקה אחר באופן המביא לפירוש מצמצם של פירושן הפשוט של תקופת ההתיישנות.

בית המשפט המחוזי ציין, שבשים לב לפגיעה בזכות החשובה של הגישה לערכאות, אין מקום לאמץ פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונה הברורה של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

בית המשפט המחוזי קבע שאין לנקוט בפרשנות המצמצמת את תקופת ההתיישנות שקבעו הצדדים, על ידי אימוץ של הוראות שמקורן בתקנות סדר הדין האזרחי אל תוך הסכמות אלה.  לא היה מקום לקבוע כי חלפה תקופת התיישנות, שהוארכה בהסכמה. המערערים הגישו את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות ולכן דין הערעור להתקבל.

סוף דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור מן הטעמים הנ"ל.

**עד למועד זה לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.