בית המשפט: חברת ביטוח זכתה בתביעה לאחר שהמבוטחת כשלה להוכיח את נסיבות התאונה - הספקות שנותרו מגרסתה הביאו לדחיית התביעה למרות שלא עלה בידי חברת הביטוח להוכיח מרמה

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בהרצליה נדונה תביעתה של בת שבע בן מוחה (להלן: "התובעת") נגד איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") בתיק מספר ת"א 37261-07-23. התובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד ענת אשכנזי וחברת הביטוח על ידי עו"ד אמיר עזר. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת יעל מרמור דומב ביום 14 יולי 2025, והוכרעו בו סוגיות מהותיות בנוגע לנטל ההוכחה המוטל על המבוטח בתביעת תגמולי ביטוח ולאיזון הנדרש בין טענת מרמה לבין הצורך להוכיח את עובדות מקרה הביטוח.

עניינו של התיק נסב סביב תאונת דרכים שאירעה ביום 31.8.2022 בשעות הערב, בה פגע רכבה של התובעת (מ.ר. 75-902-802) ברכב חונה וכתוצאה מכך נגרם לרכבה של התובעת (להלן: "הרכב") נזק משמעותי (להלן: "התאונה"). הרכב היה מבוטח על ידי חברת הביטוח בביטוח מקיף, והתובעת טענה, כי בנה אמיר מוריס בן מוחה (להלן: "אמיר") נהג ברכב בעת התאונה בהתאם לתנאי הפוליסה.

לאחר שחברת הביטוח דחתה את תביעתה, הגישה התובעת כנגדה תביעה לתשלום סך של 182,000 שקל, הכולל את הנזק שנגרם לרכב בניכוי שרידים שנמכרו, הוצאות גרירה ואחסון, עוגמת נפש, הוצאות נסיעה ובזבוז זמן. התובעת הודתה, כי במקור מסרה מידע כוזב לחברת הביטוח בטענה כי בנה השני, שי בן מוחה (להלן: "שי"), נהג ברכב בעת התאונה, אך לטענתה עשתה זאת כדי להגן על אמיר שהפר מעצר בית ופחדה שיחזור למעצר.

המחלוקת המרכזית בתיק לא נסבה סביב העובדות הבסיסיות של התאונה או גובה הנזק, אלא סביב זהות הנהג בעת התאונה וסביב השאלה האם נמסר מידע כוזב בכוונת מרמה. על פי תנאי הפוליסה, שני בני התובעת - אמיר ושי - היו מורשים לנהוג ברכב. חברת הביטוח טענה, כי במהלך בירור החבות נמסר לה מידע כוזב ביודעין ביחס לזהות הנהג ברכב בשעת התאונה, ובהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), פטורה היא מחבותה עקב מרמה.

התובעת הכחישה את טענות חברת הביטוח והעידה בפני בית המשפט, כי לא הייתה בארץ בעת התאונה ואינה יודעת מי נהג בפועל ברכב. לטענתה, ארבעה בני משפחה התחייבו לשמור על אמיר בתקופת מעצר הבית, ובדיעבד גילתה שבזמן היעדרותה אמיר הפר את מעצר הבית כשיצא לקנות תרופות. מאחר שלא רצתה לסבך אותו באופן שיחזיר אותו למעצר, לא הודיעה למשטרה ושיתפה פעולה עם מסירת מידע כוזב למבטחת.

אמיר העיד, כי הוא אכן נהג ברכב ופגע ברכב חונה תוך הפרת מעצר הבית. לדבריו, לאחר התאונה התחנן לנהג הרכב החונה להחליף את פרטיו עם פרטי אחיו שי בשל החשש לחזור למעצר, ונהג הרכב החונה עיכב אותו במקום עד שיגיע שי. אמיר תיאר בפירוט את ההתרחשות לאחר התאונה ואת השיחות שקיים עם בעל הרכב החונה.

שי העיד, כי הסכים לדווח דיווח כוזב לחברת הביטוח לפיו הוא נהג ברכב בזמן התאונה על מנת להגן על אחיו. לדבריו, כשמסר עובדות כוזבות לא חשב על המבטחת כיוון שידע שלכל נהגי המשפחה קיים כיסוי ביטוחי. גם חתנה של התובעת, איציק איפרגן (להלן: "איציק"), העיד כי בני המשפחה ביקשו לעזור לאמיר בשל ההליך הפלילי ומעצר הבית, לכן בדיווח למבטחת ציין כי שי נהג ברכב.

השופטת יעל מרמור דומב קבעה עמדה ברורה לפיה אמנם לא עמדה חברת הביטוח בנטל המוגבר המוטל עליה להוכחת מרמה, אך בה בעת עלה בידה לערער את הבסיס העובדתי שהציגה התובעת באופן המביא לדחיית התביעה. בית המשפט הדגיש, כי בעדויות התובעת והעדים מטעמה נמצאו סתירות רבות ומשמעותיות שאינן ניתנות להסבר ומעוררות ספק גדול באשר לגרסה שהציגה התובעת.

בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר נימוקים מרכזיים: ראשית, עדותו המפורטת של אמיר בדבר ההתרחשות לאחר התאונה - לפיה בעל הרכב החונה עיכב אותו במקום עד שיגיע שי - מנוגדת לעדויות של שי ואיציק, שטענו כי הם איתרו ושוחחו עם בעל הרכב החונה כשאמיר וחני (רעייתו של אמיר) כבר לא היו במקום. שנית, בית המשפט מצא סתירות בעדותו של אמיר ביחס לידיעת אחותו שני על הפרת מעצר הבית - תחילה טען שהיא ישנה כשיצא מהבית ולא ידעה על התאונה, ואחר כך תיקן את דבריו שהיא הגיעה למקום התאונה. כמו כן, מצא בית המשפט קושי בכך שאמיר לא התקשר לשי ישירות אלא דרך חני, למרות שלדבריה היא לא הייתה מעורבת בענייני התאונה. שלישית, בית המשפט מצא כי התובעת בחרה שלא לזמן עדים חשובים שיכלו לתמוך בגרסתה - נהג הרכב החונה שהיה מעורב בתאונה, והאחות שני שיכלה להעיד על יציאת אמיר מהבית.

לבסוף, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 שקל. פסק הדין הינו בעל חשיבות רבה בתחום דיני הביטוח ומבהיר מספר עקרונות יסוד: ראשית, הפסיקה מדגישה כי על המבוטח בתביעת תגמולי ביטוח נטל ראשוני להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח ונסיבותיו על בסיס נתונים עובדתיים ברורים ועקביים. רק לאחר מכן עוברת החובה לחברת הביטוח להוכיח שמקרה הביטוח נכנס בגדר החריגים לפוליסה.

יתר על כן, הפסיקה מחזקת עיקרון משפטי חשוב לפיו טענת הגנה הכוללת חשד למרמה יכולה להשיג את מטרתה בשתי דרכים: הדרך הראשונה היא הוכחת מרמה מלאה ברף ראיות גבוה, המביאה לפטור מוחלט של המבטח מחבותו. הדרך השנייה היא הצבעה על סתירות משמעותיות ואי דיוקים בגרסת המבוטח, המביאה להיכשלותו בעמידה בנטל הבסיסי להוכיח את מקרה הביטוח - גם ללא הוכחת כוונת מרמה. במקרה זה, אמנם חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח מרמה, אך הצליחה לערער את אמינות הגרסה שהציגה התובעת באופן שהביא לדחיית התביעה.

המשמעות המעשית של פסק הדין היא הנחיה ברורה למבוטחים להקפיד על עקביות ודיוק בעדויותיהם ולהימנע מסתירות ושינויי גרסאות הפוגעים באמינותם. כמו כן, הפסיקה מדגישה את החשיבות של הבאת כל העדים הרלוונטיים שיכולים לתמוך בגרסת המבוטח. לחברות הביטוח מעניק פסק הדין כלים להתמודד עם מקרים שבהם קיים חשד למסירת מידע כוזב, גם במקרים שבהם לא ניתן להוכיח מרמה ברף הגבוה הנדרש.

סוף דבר- התביעה כנגד חברת הביטוח נדחתה.

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי