בית המשפט השלום קבע שהחובה לבדיקת תאימות חידוש פוליסה מוטלת על סוכן הביטוח וחברת הביטוח פטורה מאחריות לטעות סוכנות הביטוח

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית משפט השלום בקריות נדונה תביעתו של רן נוימן (להלן:"התובע") אשר יוצג על ידי עו"ד יהושע מרום, נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן:"מנורה") אשר יוצגה על ידי בא כוחה עו"ד עידו רביד. צד שלישי הייתה סוכנות לביטוח (להלן:"הסוכנות"). פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט צבי כוחן ביום 30 מרץ 2025, ונדונו בו סוגיות מהותיות בנוגע לחובותיו של סוכן הביטוח בתהליך חידוש פוליסה והאחריות בין חברת הביטוח לסוכן הביטוח במקרה של טעות מקצועית.

עניינו של התיק נסב סביב תביעה כספית לתשלום הפרשי תגמולי ביטוח, לאחר שרכבו של התובע נגנב ביום 12 במאי 2023. התובע היה מבוטח אצל מנורה בפוליסת ביטוח מקיף, אך המחלוקת התגלעה סביב הכללת הרחבת "תוספת שווי רכב" בפוליסה המחודשת לשנת 2023.

התובע טען כי ביקש מנציגת הסוכנות, הגב' הילה שגיא, לחדש את הפוליסה לשנת 2023 עם מלוא ההרחבות שהיו בפוליסה לשנת 2022, לרבות הרחבת "תוספת שווי רכב". לטענתו, הילה הבטיחה לו כי "הפוליסה היא אותה פוליסה בדיוק. מה שיש שם את אותם התנאים". התובע הוסיף כי ההרחבה ניתנת לרכב חדש ללא תוספת פרמיה, וכי הפרמיה עלתה ביחס לשנת 2022 למרות שהרכב התיישן, דבר המעיד לטענתו כי ההרחבה נכללה בחישוב הפרמיה.

מנורה טענה, כי ההרחבה אינה מהווה חלק מהפוליסה, וכי כתוב מפורשות בפוליסה שהרחבה תחול רק אם יצוין כך במפרט. לטענתה, הפוליסה נערכה לפי הצעה לביטוח שהתקבלה מהסוכנות, ובהצעה זו לא סומנה בקשה להרחבה. מנורה הדגישה כי רק ביום 16 במאי 2023, לאחר גניבת הרכב, פנתה הסוכנות לראשונה בבקשה לרכוש את ההרחבה באופן רטרואקטיבי, דבר המנוגד לסעיף 16(א) לחוק חוזה ביטוח. הנתבעת הפנתה לעדות הילה, שהודתה כי ביצעה טעות כאשר לא כללה את ההרחבה בבקשה לחידוש הביטוח.

הסוכנות טענה כי היא פעלה בצורה אמינה ומקצועית, וכי מנורה היא זו שהתרשלה כאשר לא הכניסה את ההרחבה לחידוש הפוליסה למרות ההוראות שנמסרו לה להפיק פוליסה דומה לזו של שנת 2022. הסוכנות הפנתה לפוליסות של לקוח אחר, שבהן לטענתה חודשה הפוליסה ככוללת את ההרחבה ללא תוספת פרמיה.

בדיון קדם המשפט שהתקיימו נשמעו עדויות כל הצדדים. מטעם התובע העידו רן והילה, ומטעם מנורה העידו גב' דקלה לוי, נציגת מחלקת צוות חיתום אלמנטרי, ומר אוהד פוקס, מנהל צוות תביעות (שתצהירו הוצא לאחר מכן מהתיק).

השופט כוחן הגיע לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה. השופט קבע עמדה חשובה בנוגע לחובותיו של סוכן הביטוח בתהליך חידוש פוליסה. השופט הפנה לסעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח הקובע: "לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב". השופט ציטט את ההלכה לפיה יש "להטיל על סוכן הביטוח חובות נרחבות יחסית בשלב המשא ומתן לקראת כריתת החוזה ובשלב הכריתה".

השופט קבע, כי על סוכן הביטוח, בהתבסס על ספרו של המלומד ירון אליאס, "לוודא כי הפוליסה מתאימה לצרכיו הספציפיים של המבוטח", "להציג בפני המבוטח מצב מדויק בנוגע להיקף הכיסוי", "לוודא כי הכיסוי הביטוחי שהוצא על-ידי המבטח מתאים להצעת הביטוח ולדרישות המבוטח" ו"להעמיד את המבוטח על כל שינוי מהותי בין ההצעה לבין הפוליסה".

בבחינה של העובדות, השופט קבע כי הסוכנות, באמצעות הילה, טעתה בחידוש הפוליסה. מחקירתה של הילה עלה כי כאשר נשאלה למי התכוונה במייל שכתבה הסבירה, כי הכוונה לסוכנות, שכן היא מייצגת אותה. השופט דחה את גרסתה של הילה בתצהירה כי הטעות היא של מנורה, וקבע כי הוברר שהילה לא עברה עם התובע על הכיסויים בפוליסה שחודשה.

השופט הדגיש כי מחקירתו של התובע עלה שרק במעמד חקירתו במשפט, הוא נחשף לעובדה כי הילה והסוכנות לא כללו בבקשה לחידוש הפוליסה את ההרחבה המבוקשת, ולא הוסבר לו על ידי מי מטעם הסוכנות כי הסוכנות טעתה במועד החידוש.

לעניין טענת התובע בדבר עלות ההרחבה, השופט העדיף את עדותה של דקלה מטעם מנורה, שהעידה כי הרחבה זו מחויבת בתשלום פרמיה נוספת: "כל פוליסה בהתאם לרכב", וכי "כל סוגי הרכבים בשנה השנייה, זה עולה תוספת כסף. עכשיו, לפעמים לא רואים את זה בפוליסה כי אנחנו מגלמים את זה בהנחות, אבל הסעיף הזה עולה כסף בוודאות".

השופט דחה את התביעה וקבע כי לא מצא "בנסיבות המקרה שבפנינו, כי למנורה יש אחריות להנפקת פוליסת הביטוח ללא תוספת של ההרחבה, וזו מוטלת כאמור על כתפי הסוכנות בלבד". השופט הוסיף כי הסוכנות לא מילאה את חובותיה כלפי התובע, שעה שלא עברה עימו על הפוליסה החדשה שהונפקה לשנת 2023 וכן לא בדקה שההרחבות שהתובע ביקש אכן נכללות בפוליסה.

השופט חייב את התובע בהוצאות מנורה ושכר טרחת עורך דין, וכן קבע שהסוכנות תישא בהוצאות מנורה בסכום זהה. כיוון שהסוכנות לא נתבעה על ידי התובע כצד ישיר אלא רק כצד שלישי בהודעה של מנורה, ומשהתביעה העיקרית נדחתה, נדחתה גם הודעת הצד השלישי.

פסק הדין מהווה רכיב חשוב בכמה היבטים. ראשית, הוא מבהיר את החלוקה הברורה של אחריות בין חברות הביטוח לבין סוכני הביטוח במקרים של טעויות בחידוש פוליסות. שנית, פסק הדין מחזק את ההלכה הקיימת בדבר חובותיו הנרחבות של סוכן הביטוח, במיוחד החובה לבדוק התאמה בין בקשת הלקוח לפוליסה שהופקה בפועל ולהעמיד את הלקוח על כל שינוי מהותי.

כמו כן, פסק הדין מדגיש את חשיבותה של הבדיקה השוטפת של פוליסות מחודשות על ידי סוכני הביטוח, ואת החובה להעביר ללקוח את מלוא המידע על תנאי הפוליסה החדשה. הפסיקה מבהירה כי לא די בהנחה שחידוש פוליסה זהה אוטומטית לפוליסה הקודמת, אלא נדרשת בדיקה פעילה של תנאי הפוליסה החדשה.

לבסוף, פסק הדין מספק הנחיות ברורות לחברות הביטוח בדבר הגנה מפני תביעות שמקורן בטעויות של סוכני הביטוח, ומבהיר כי חברות הביטוח אינן נושאות באחריות לטעויות שביצעו סוכני הביטוח כל עוד הן פעלו על פי ההצעה שהתקבלה מהסוכן.

עד למועד כתיבת שורות אלו טרם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי