בית המשפט העליון: מהו גיל הפרישה לעצמאי לצורך קביעת פיצויי השתכרות עקב תאונת דרכים?

ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)

בבית המשפט העליון נדונה בקשתו לדיון נוסף של פלוני (להלן: "המבקש") נגד הפניקס חברה

לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה או הפניקס בהתאמה"). כמו כן, הצטרפו להליך כידידות בית

המשפט לשכת עורכי הדין וארגון להב- לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל (להלן: "להב").

המבקש יוצג ע"י עו"ד שי אלבינצר; לשכת עורכי הדין יוצגה ע"י עו"ד אבי שינדלר; ולהב יוצגה ע"י עו"ד אסף פוזנר ועו"ד נתנאל פוזנר. ההחלטה (דנ"א 2485/23) ניתנה ביום 12 ביוני מפי כבוד

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן.

ענייננו בבקשה לדיון נוסף שהוגשה על רקע פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 7019/22) שניתן

במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש, יליד שנת 1970, עורך דין במקצועו,

נפגע בשלוש תאונות דרכים כמשמעותן בחוק הפלת"ד, שבעקבותיהן הפסיק לעבוד כעורך דין עצמאי במשרד המונה כמה שותפים, וכתוצאה מכך השותפות פורקה. על כן, הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה, המבטחת של הרכב בו נהג המבקש בשלוש התאונות. זירת המחלוקת בבית המשפט

המחוזי לא נגעה לעצם החבות בפיצויים, אלא אך לגובה הנזק, ובפרט בראש הנזק הנוגע לפיצויים

על אובדן השתכרות עתידית. החזקה הפסיקתית הנהוגה אצל עובדים עצמאים לגבי ראש נזק זה

היא שגיל הפרישה לעניין הפסד השתכרות עומד על גיל 70.

אולם, בית המשפט המחוזי סטה מהחזקה וקבע כי "בתוך עמנו אנו יושבים ויודעים שעורכי דין

עצמאים מוסיפים לעבוד גם בגיל 75. היכולות של [המבקש – ע' פ'] עובר לפגיעה והנמרצות של

התנהלותו עד לתאונה השנייה יכולות ללמד כי הוא היה מוסיף לעבוד גם בגיל זה".

המבקש והמשיבה הגישו ערעור על פסק הדין של המחוזי לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון

קבע כי העובדה שמקצוע עריכת הדין "מוכר וקרוב יותר לליבו של השופט" איננה מצדיקה סטייה

מהכלל המקובל בפסיקה לגבי גיל הפרישה של עצמאי הנותן תיעדוף של מקצוע זה על פני תחומים

אחרים. על כן, בית המשפט העליון הפך את פסיקתו של בית המשפט המחוזי והעמיד את גיל הפרישה ל-70.

לאור פסיקתו של בית המשפט העליון, הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף. בבקשתו טען כי פסק הדין

של העליון קבע הלכה חדשה וקשה, שסותרת הלכות קיימות. לטענתו, הפסיקה הנוהגת קבעה כי

ערכאה דיונית רשאית לסטות מהחזקה שלפיה גיל הפרישה של עצמאי הוא 70, בהתאם לנסיבות

האישיות והראיות המונחות לפניה. לטענת המבקש, פסק הדין של העליון ביטל את ההלכה האמורה,

והפך את החזקה היחסית לחזקה חלוטה, ובכך קבע הלכה חדשה שסותרת את ההלכה הקיימת;

פסק הדין ביטל את ההלכה שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות, שכן לשיטתו

פסק הדין של המחוזי התבסס על התרשמות ישירה ממנו; וכן פסק הדין התעלם מטענות שהעלה

בניגוד לחובת ההנמקה שמוטל על ערכאה שיפוטית, באופן בו נגרם לו עיוות דין.

לשכת עורכי הדין טענה, כי מקצוע עריכת הדין, כמו מקצועות חופשיים אחרים, דורש בעיקר יכולות

אינטלקטואליות, ובתוך כך מאפשר המשך עיסוק גם לאחר גיל 70, כך שהסוגיה שבמוקד ההליך

חורגת מעניינו של המבקש ויש בה להשליך על ציבור עורכי הדין.

להב טענה, כי קביעת בית המשפט המחוזי שיש לחשב את הפסד ההשתכרות של המבקש עד גיל

75 הסתמכה על בסיס נסיבותיו הפרטניות, בעוד שבית המשפט העליון קבע כי יש לחשב את הפסד

ההשתכרות עד גיל 70 בהתייחס לכלל ציבור עורכי הדין, העולה לכדי "קביעת הלכה".

בית המשפט העליון דן ופסק: לאחר עיון בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגיע בית המשפט העליון

לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. בית המשפט העליון קבע (במסגרת הבקשה לקיום דיון נוסף),

שאין בפסיקת בית המשפט העליון משום סתירה להלכה קודמת שכן בית המשפט העליון ביטל את

קביעתו של המחוזי על יסוד כך שאין בהיכרותו של בית המשפט עם מקצוע עריכת הדין, כשלעצמה,

כדי להצדיק את חישוב הפסד השתכרותו של המבקש עד גיל 75. קביעה זו הסתמכה על היעדר

תשתית ראייתית מספקת, ובכך אין היא מהווה סטייה מהלכה קיימת, שכן ההלכה קובעת שחריגה

מהכלל לגבי גיל הפרישה, נעשה על ידי הנחת תשתית ראייתית. כמו כן, בית המשפט העליון דחה

את טענתו של המבקש, שהעליון חטא לחובת ההנמקה המוטלת עליו בכך שהתעלם מהתרשמותו

הישירה מהמבקש, שכן מדובר בטענה ערעורית באופייה, ואין היא מקימה עילה להליך בדיון נוסף.

יתרה מכך, בית המשפט העליון קבע, בניגוד לטענתו של המבקש, שאין בקביעתו של בית המשפט

העליון, בשבתו כערכאת ערעור, משום התערבות בממצאים עובדתיים של בית המשפט המחוזי, שכן

הנימוק לקביעה שלפיה עורכי דין נוהגים לעבוד גם לאחר גיל 70 היה כי "בתוך עמנו אנו יושבים

ויודעים שעורכי דין עצמאיים מוסיפים לעבוד גם בגיל 75", ונימוק כאמור איננו מהווה קביעה

עובדתית במובן המקובל. בית המשפט העליון הוסיף, כי גם אם היה מניח שמדובר בקביעה

עובדתית, לא היה בכך לסייע לו שכן לכלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור ישנם חריגים

שמיושמים במקרים המתאימים, וכפי שכבר נפסק לא אחת בעבר אין בהתקיימתו של חריג כאמור,

בקביעה עובדתית כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.

סוף דבר: בית המשפט העליון דחה את הבקשה לדיון נוסף ללא צו להוצאות.