בית המשפט העליון הסתייג מדוקטרינת "חזקת השקר": נקבע כי אין להעניק לה מעמד של חזקה חלוטה, וכי עבר פלילי של בן זוג המבוטחת אינו בהכרח "עניין מהותי" לעניין חובת הגילוי

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט העליון נדונה בקשת רשות ערעור שהגישה מנורה מבטחים לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), אשר יוצגה על ידי עו"ד אביחי סלהוב ועו"ד שירלי בן ארי, נגד מלי נעים (להלן: "המשיבה"), אשר יוצגה על ידי עו"ד איילת זינגר ועו"ד נתנאל בירן, ונגד סוכנות ביטוח כמשיבה פורמלית (להלן: "סוכנות הביטוח"). ההחלטה ניתנה על ידי כב' השופט יחיאל כשר ביום 4 בספטמבר 2025, ברע"א 26714-11-24. ההחלטה עוסק בשאלה מורכבת הנוגעת לחובת הגילוי במקרה של עבר פלילי של בן זוג המבוטח.

בשנת 2012 רכשה המשיבה, באמצעות סוכנות הביטוח, פוליסה לביטוח דירת מגורים מהמבקשת. הפוליסה חודשה מדי שנה עד ליום 31.12.2017 וכללה כיסוי בגין נזקי גניבה או פריצה. בדצמבר 2017, כאשר המשיבה ובעלה שהו בחופשה בחו"ל, נפרצה דירתם ונגנבו תכשיטים ופריטי ערך מכספת שנפרצה גם היא.

לאחר הדיווח על האירוע ע"י המשיבה, סיפקה המבקשת שמאי להערכת הנזק, שאמד אותו בסך 312,900 שקלים. במכתב מיום 27.3.2018 דחתה המבקשת את התביעה בטענה שמדובר במרמה להשגת תגמולים. במכתב נוסף מיום 15.5.2018 טענה המבקשת להפרת חובת הגילוי, בטענה שהמשיבה ובעלה הסתירו ממנה מידע על עברו הפלילי של הבעל (להלן: "הבעל").

בית משפט השלום בבת ים דחה את תביעת המשיבה כנגד המבקשת, בקובעו כי עברו הפלילי של הבעל הוא מידע מהותי שהוסתר מהמבקשת בכוונת מרמה. 

בהתאם, הוגש ע"י המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קיבל את הערעור וחייב את המבקשת לשלם למשיבה 344,880 שקלים. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה לא הפרה את חובת הגילוי, שכן השאלה בטופס הצעת הביטוח בדבר עבר פלילי הייתה מופנית כלפי המבוטח בלבד ולא ביחס לבן זוגו. עוד קבע כי מידע על עבר פלילי של בן זוג אינו "מידע מהותי" שעל המבוטח לגלותו באופן יזום.

במרכז בקשת רשות הערעור עמדה טענת המבקשת להחלת "חזקת השקר". המבקשת טענה כי הבעל הוא עד מרכזי מטעם המשיבה, ומכיוון שבית משפט השלום העדיף את גרסת נציג סוכנות הביטוח על גרסת הבעל, יש לקבוע כי הן המשיבה והן בעלה שיקרו, ומשכך יש להחיל את "חזקת השקר".

בית המשפט העליון דחה טענה זו מכמה טעמים: ראשית, הבעל לא היה בעל דין בהליך. שנית, בית משפט השלום לא קבע כי הבעל שיקר, אלא רק העדיף את גרסת נציג הסוכנות על פני גרסתו. שלישית, העניין שעליו מתבססת טענת המבקשת לא עמד כלל בליבת המחלוקת בין המבקשת לבין המשיבה.

בית המשפט העליון ניצל את ההזדמנות כדי להביע, בהרחבה, את הסתייגויותיו מדוקטרינת "חזקת השקר". בית המשפט ציין כי דוקטרינת "חזקת השקר" נזכרה בחוות דעתו של השופט העליון שטיין בעניין "חיון", והתבססה על שלושה כללים: החזקה הראייתית, הלקוחה מהמשפט המקובל, לפיה המשקר ביודעין בדבר אחד משקר בכל עדותו; הכלל הקבוע בסעיף 54(2) לפקודת הראיות; והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט.

בית המשפט העליון הביע מספר הסתייגויות עיקריות: בעניין החיסכון במשאבים השיפוטיים, ציין בית המשפט כי "החיסכון המובטח הוא מוגבל ביותר", שכן גם תומכי הדוקטרינה אינם מציעים "משפטי זוטא" לבחינת השאלה האם בעל הדין שיקר. התוצאה היא שההליכים נשמעים מתחילתם ועד סופם, והחיסכון מתמצה אך בקיצור כתיבת פסקי הדין.

בעניין ההרתעה, בית המשפט ציין כי הסנקציה של מתן פסק דין כנגד בעל הדין שנתפס בגרסה שקרית אינה מרתיעה בעל דין שגרסת האמת אינה יכולה להועיל לו בדין. "בעל דין שגרסת האמת משמעה הפסד בהליך המשפטי, לא יורתע מלמסור גרסת כזב בשל כך שאם ייתפס בכזביו יפסיד בהליך המשפטי (כן ממילא אין לו מה להפסיד)".

בעניין ליבת הדוקטרינה, בית המשפט הדגיש כי "ליבת הדוקטרינה של 'חזקת השקר' היא ברצון להביא לתוצאה חדה וישירה, מעין חזקה חלוטה, שכאשר מתקיימים תנאיה, יינתן פסק הדין בהליך המשפטי באופן אוטומטי ובלא כל שיקול נוסף". הקורבן של קביעת חזקה כזו הוא "תוצאת האמת, שהייתה מתקבלת לאחר בחינת כל העדויות והראיות שבפני בית משפט".

בית המשפט העליון הביע הסתייגויות נוספות מהנימוקים המשפטיים לדוקטרינה: לגבי הכלל הלקוח מהמשפט המקובל (Falsus in Uno, Falsus in Omnibus)- כלל זה קובע כי המשקר ביודעין בדבר אחד משקר בכל עדותו. בית המשפט ציין כי כלל זה אינו מקובל עוד, גם באנגליה ובארצות הברית, כמקים חזקה חלוטה. במקום זאת, הוא משמש כיום "חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית". בית המשפט הדגיש כי כלל זה מנוגד לכלל "פלגינן דיבורא" המוכר ממקורותינו, המאפשר לבית המשפט לפצל בין חלקי העדות ולברור את חלקי האמת. השופט הפנה לביקורת החריפה על הכלל בספרות המשפטית האמריקאית, שם כונה כ"אקסיומת חיים שגויה לחלוטין" ואף כעקרון "מיותר שעשוי לבלבל". בית המשפט ציין כי השימוש בעקרון זה מצומצם כיום עד מאוד.

לעניין הנימוק המבוסס על סעיף 54(2) לפקודת הראיות - סעיף זה קובע כי כאשר פוסק בית משפט, בעניין אזרחי, על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בעניין חיון נטען כי כאשר נמצא שבעל הדין מכזב בעניין המצוי בליבת המחלוקת, לא תועיל גם ראיית סיוע. בית המשפט העליון דחה נימוק זה וציין כי הוא יפה, אם בכלל, רק למקרה הספציפי המוסדר בהוראת סעיף 54(2) - כאשר מבקשים להכריע במשפט אזרחי על סמך עדותו היחידה של בעל דין. "לא בכך (ולמצער, לא בעיקר בכך) עוסקת 'חזקת השקר'", ציין בית המשפט, והוסיף כי במצב המיוחד בו דן סעיף 54(2) (עמדתו של בעל דין במשפט אזרחי נסמכת על עדותו בלבד והוא נמצא מעיד שקר בעניין בליבת המחלוקת), נחיצותה של "חזקת השקר" נמוכה.

לגבי האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, הדגיש בית המשפט כי קיים הבדל מהותי בין דוקטרינה זו לבין "חזקת השקר": דחיית תביעה בשל שימוש לרעה בהליכי משפט נתונה לשיקול דעת שיפוטי והיא בגדר סעד חריג, זאת להבדיל מ"חזקת השקר" שהיא חזקה מוחלטת המביאה באופן אוטומטי לתוצאה אחת ויחידה.

בית המשפט ציין כי יישום "חזקת השקר" אמור לעורר קשיים ניכרים, כגון: מהו הדין כאשר באותה תביעה נדונות פרשיות שונות שאין קשר ביניהן ובעל הדין נמצא משקר רק באחת מהן? מהו הדין כאשר השקר נוגע לסוגיה מוגדרת ומנותקת מהסוגיות האחרות? וכיצד תוחל החזקה כאשר שני בעלי הדין נמצאו משקרים?

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבה. בהתייחסו לעניין העיקרי, ציין בית המשפט כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עברו הפלילי של בן הזוג לא היווה "עניין מהותי" בנסיבות המקרה היא קביעה יישומית הנסמכת על התשתית העובדתית. בית המשפט ציין כי אילו אכן סברה המבקשת שמדובר בנושא רב חשיבות, היה מצופה שתפעל לתיקון נוסח ההצעה לכריתת הפוליסה כך שתכלול שאלה בדבר עבר פלילי של בן הזוג.

החלטת בית המשפט העליון מציבה גבולות ברורים לדוקטרינת "חזקת השקר" ומבהירה כי אין להעניק לה מעמד של חזקה חלוטה הפועלת באופן אוטומטי. בפסיקתו, בית המשפט העליון שם דגש על חשיבות גילוי האמת המהותית מתוך מכלול הראיות והעדויות, תוך שמירה על עקרונות ההגינות הדיונית ושיקול הדעת השיפוטי. חשיבותה של ההחלטה טמונה לא רק בהשלכות הישירות על דיני הביטוח וחובת הגילוי, אלא גם במסר העקרוני הרחב יותר- כי הכרעות שיפוטיות נדרשות להתבסס על בחינה מדוקדקת של האמת העובדתית, ולא על קיצורי דרך ראייתיים העלולים לעוות את תוצאת הדין.