בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור: הנחת ציוד אישי במושב האחורי במהלך כניסה לרכב מהווה "תאונת דרכים" - חברת הביטוח לא זכתה לדיון נוסף בעליון

ג'ון גבע - שלומי הדר, משרד עורכי דין (2025)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נדחתה בקשת רשות הערעור של הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן:"המבקשת") אשר יוצגה על ידי עו"ד זיו מנדלוביץ, נגד המל"ל (להלן: "המשיב") אשר יוצג על ידי עו"ד גיא סיוון.  ההחלטה ניתנה על ידי כבוד הנשיא יצחק עמית ביום 6 אוגוסט 2025, והותירה על כנה את פסיקת בית המשפט המחוזי בשאלה מהותית הנוגעת להגדרת "תאונת דרכים" במקרים גבוליים.

עניינו של התיק נסב סביב תביעת שיבוב שהגיש המל"ל(המוסד לביטוח לאומי) כנגד הפניקס, מבטחת הרכב שבו נפגעה הניזוקה, בגין תגמולים ששילם לאחרונה עקב פציעתה בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה. נסיבות התאונה המוסכמות על הצדדים היו כלהלן: בעת שנכנסה הניזוקה לרכב חונה, ישבה במושב הנהג והסתובבה להניח ציוד אישי במושב האחורי של הרכב, וכתוצאה מכך פרקה את כתפה הימנית.

המחלוקת המרכזית נסבה סביב השאלה האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ראשית, בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ט' מירום) קבע כי האירוע אכן מהווה תאונת דרכים כהגדרת המונח. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' קראי-גירון, י' פרידמן ו-א' כנעאן) דחה ערעור בנושא בדעת רוב, ביום 20 במרץ 2025. 

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו של בית משפט השלום לפיהן בנסיבות המקרה הפגיעה אירעה במהלך רצף פעולות הכניסה לרכב. לחילופין, ניתן לראות בהנחת התיק במושב האחורי פעולה לצורך שחרור הידיים ואחיזה בהגה כחלק מהנסיעה. לפיכך נקבע כי "נעשה שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק. בנוסף נקבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין מטרות תחבורה. 

טענות הצדדים

הפניקס טענה כי קביעת הערכאות הקודמות שהתאונה אירעה בשלב הכניסה לרכב אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.2019) (להלן: "הלכת פלוני"). להלכה זו, שמצמצמת את גבולות השימוש ברכב, יש לבחון אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב ואם הפעולה חיונית במובן הפיזי לכניסה לרכב או לירידה ממנו.

לעמדת הפניקס, למעשה בית המשפט הכיר בפעולת לוואי לכניסה לרכב, ונוכח השלכות רחבות היקף על ענף ביטוח החובה ועל מנת להבהיר מהן גבולות ה"כניסה" - יש לתת רשות ערעור ולהכריע במחלוקת שהתגלעה בין חברי ההרכב במחוזי. המבקשת טענה כי הישענות בית משפט המחוזי על דברי השופטת וילנר בעניין פלוני שגויה, וכי לא נקבע שם כי הכנסת מטען אישי היא חלק מפעולת הכניסה לרכב.

לשיטת הפניקס, בעניין פלוני נעשתה הבחנה בין הכנסת מטען שנעשתה "אגב" ו"תוך כדי" הכניסה למושב הנהג, לבין הכנסת מטען בטרם הכניסה למושב הקדמי. במקרה דנן, לטענתה, הכנסת הציוד לא הייתה "אגב" הכניסה לרכב והכניסה כבר הסתיימה. כניסה לרכב מתחילה במגע עם הדלת ומסתיימת עם סגירתו, ועל מנת שהכנסת מטען אישי תוכר כ"כניסה" עליה להיות תוך כדי פתיחת או סגירת הדלת.

בנוסף טענה המבקשת, כי פעולת הניזוקה אינה חיונית במובן הפיזי לכניסה או לנסיעה, שכן הנחת התיק במושב האחורי אינה דרושה לקידום הכניסה לרכב, וכי ניתן היה לנסוע ברכב גם אלמלא הנחת הציוד. לטענתה, סיבוב הגוף כדי להניח תיק הוא פעולה שאין לה קשר סיבתי לשימוש ברכב. זאת בהישען על הטענות כי הנחת תיק במושב האחורי אינה דרושה לקידום הכניסה לרכב, כמו כן ניתן היה לנסוע ברכב גם אלמלא הנחת הציוד, לבסוף נטען כי נקבע זה מכבר בפסיקה כי הנחת ציוד אישי לא תיחשב כפעולה חיונית במובן הפיזי לתחילתה של הנסיעה.

הכרעת בית המשפט העליון

הנשיא עמית דחה את הבקשה מבלי להידרש לתשובת המשיב. הנשיא הדגיש כי "מדי יום מכריעים בתי המשפט אם אירוע מסוים מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים או אם לאו, ובמסגרת זו, נדרשים הם ליישם את הוראות החוק ואת פסיקותיו של בית משפט זה על נסיבות המקרה שלפניהם".

במוקד ההליך, לדברי הנשיא, עמדה "פרשנותה ויישומה של ההלכה שנקבעה בעניין פלוני על עובדות המקרה כפי שהסכימו עליהן הצדדים". הוא קבע כי "לסופו של יום, וכפי שעולה בבירור מפסקי הדין מושא הבקשה, מדובר ביישום הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי, ואין בטענות בדבר יישום הדין לבדן כדי להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי"".

הנשיא עמד על כך שההכרה ב"כניסה" התמקדה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובהיותו בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" - לא ראה הצדקה לתת רשות ערעור. הוא ציין כי "בעובדות המקרה המוסכמות אין אינדיקציה כי דלת הרכב נסגרה, כך שהיבט זה אינו יכול לתמוך בטענת המבקשת כי הכניסה לרכב הסתיימה במועד הפגיעה".

השופט עמית מדגיש, כי בית המשפט המחוזי עמד על כך שמעובדות המקרה עולה כי "הנחת התיק במושב האחורי תוך סיבוב לאחור הייתה חלק מרצף פעולות הכניסה לרכב באופן המקיים סמיכות בזמן ובמקום. בנסיבות אלה נקבע כי פעולת הניזוקה נעשתה אגב הכניסה לרכב וכחלק ממנה, ונעשה שימוש מסוג כניסה". עקב כך, קובע השופט עמית שדי בעמדה זו של בית המשפט המחוזי בכדי לדחות את בקשת הערעור. 

חשיבות ההחלטה והמסקנות

החלטת העליון מחזקת את המגמה השיפוטית המתמשכת לבחון כל מקרה לגופו בשאלת הגדרת "תאונת דרכים", תוך מתן דגש על הנסיבות הקונקרטיות והמיוחדות של כל אירוע. הנשיא עמית הדגיש, כי הכנסת או הוצאת חפצים מרכב בקרבת זמן ומקום לנסיעה "מעוררת קושי מיוחד", והמקרה הנדון "מדגים זאת היטב, ובהיבט זה אכן מדובר במקרה גבולי".

הפסיקה מבהירה כי בית המשפט העליון אינו נוטה להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות כאשר מדובר ביישום הדין על עובדות קונקרטיות, במיוחד כאשר העובדות מוסכמות בין הצדדים. העובדה שמדובר ב"גלגול שלישי" מחזקת את הרתיעה מפני מתן רשות ערעור במקרים דומים.

מבחינה מעשית, הפסיקה משאירה פתוחה את השאלה המורכבת של גבולות ה"כניסה" והיציאה" מרכב, ומותירה למערכת הביטוח מרחב אי-ודאות מסוים בטיפול במקרים גבוליים דומים. חברות הביטוח יידרשו להמשיך ולבחון כל מקרה לגופו, תוך הסתמכות על המבחנים שנקבעו בהלכת פלוני ויישומם על הנסיבות הספציפיות של כל אירוע.

לבסוף, הפסיקה מדגישה את החשיבות של תיעוד מדויק ומפורט של נסיבות האירוע, מאחר שהקביעה בדבר קיום "תאונת דרכים" תלויה במידה רבה בפרטים הקונקרטיים ובמועד המדויק של התרחשות הפגיעה ביחס לשלבי הכניסה או היציאה מהרכב.

עד למועד כתיבת שורות אלו, טרם הודיע המל"ל על כוונתו לפנות לדיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון.