בית המשפט- " אין זה ראוי לחייב חברות ביטוח לפצות על נזקי ממון של נהגים אשר נמלטים מהמשטרה, תוך ביצוע עבירות במהלך ההימלטות ותוך סיכון שלום הציבור"
ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)
בבית המשפט השלום בקריית גת נדונה תביעתה של ש.שלמה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") נגד יוסי קוסומנו (להלן: "הנהג הפוגע") ודאוד רשיד (להלן: "בעל הרכב הפוגע"). הנתבעים הגישו שניהם הודעת צד ג' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"). התובעת יוצגה ע"י עוה"ד יאנה רוזנטולר; הנתבע 1 יוצג על ידי עו"ד הילה עיאש; הנתבע 2 יוצג על ידי עוה"ד שנית זגורי; וכלל יוצגה עוה"ד מתנאל אזרד ועוה"ד זין ביגלמן. פסק הדין (41191-02-22) ניתן ביום 26 במרץ 2024 מפי כבוד השופט בדימוס רענן גלעדי.
ענייננו בתביעה שהגישה התובעה כתביעת שיבוב לאחר ששיפתה את מבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו לרכב מבוטחיהם עת הוא ניזוק במסגרת מרדף משטרתי שניהלה המשטרה נגד הנתבע 1- הוא נהג הרכב הפוגע.
נגד בעל הרכב הפוגע- בית המשפט דחה את התביעה זאת לאחר לשיטת בית המשפט התביעה נגדו לא גילתה עילה- הן מפני שעצם הבעלות ברכב לא מקימה חבות בנזיקין כאשר ידוע מי הנהג המעוול בפועל, והן מפני שממילא לא מתקיימים התנאים להכרה באחריות שילוחית של בעל הרכב.
במסגרת ההליך המדובר, ניתן כבר פסק דין חלקי אשר לפיו התביעה התקבלה במלואה נגד נההג הפוגע, ומכאן שנותר לבית המשפט לדון בהודעת צד ג' שהגיש הנהג הפוגע נגד כלל- אשר ביטחה את רכבו.
בית המשפט דן ופסק: חברת כלל טענה כי נסיעתו של הנהג הפוגע חרגה מהשימוש שהוגדר כמכוסה לפי הפוליסה ל"מטרות חברתיות ופרטיות". חברת כלל לא חלקה על כך שהנסיעה ברכב ע"י הנהג הפוגע התחילה כנסיעה "למטרה פרטית" אלא שלטענתה מרגע שהנהג הפוגע נתקל במחסום המשטרתי, נמלט והחל מרדף אחריו אין מדובר ב"נסיעה למטרה פרטית", ובכך למעשה הנהג הפוגע חרג מהשימושים המותרים בפוליסה, ולפיכך לא התרחש מקרה ביטוח כלשונה של הפוליסה.
בית המשפט דחה פרשנות זו של חברת כלל וקבע כי הנהג הפוגע, גם לאחר שהחל המרדף, עדיין עשה שימוש ברכב "למטרה פרטית". אומנם לא מדובר במטרה פרטית חוקית או לגיטימית, אך לשיטת בית המשפט מדובר בוודאי מטרה פרטית מבחינת לשונית כמובנה בפוליסה.
עוד טענה חברת כלל להיעדר כיסוי ביטוחי על סמך סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח הקובע, כי מבטח פטור מתשלומי תגמולי ביטוח כאשר מבוטח גרם למקרה הביטוח במתכוון. לטענת חברת כלל, בשל הצפי הגבוה לתאונה במהלך המרדף, יש לראות את הנתבע כמי שהתכוון לגרום למקרה הביטוח.
בית המשפט דחה גם טענה זו, וקבע שבנסיבות העניין כוונת הנהג הפוגע הייתה להצליח לחמוק מן המשטרה ללא פגע, קרי ללא גרימת תאונה, ולפיכך מדובר על כוונה מובהקת הפוכה מזו שנדונה בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.
יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי אין זה ראוי לחייב חברות ביטוח לפצות על נזקי ממון של נהגים אשר נמלטים מהמשטרה תוך ביצוע עבירות במהלך ההימלטות ותוך סיכון שלום הציבור. לקביעה זו הגיע בית המשפט חרף היעדרה של קונסטרוקציה משפטית שעולה מטענות הצדדים ובכלל, ומהנימוקים כפי שיובאו להלן.
בית המשפט קבע, כי התנהגות הנהג הפוגע היא לא רק שפסולה מבחינה מוסרית ופלילית אלא היא גם לא הוגנת כלפי המבטח מבחינת אזרחית-חוזית, שכן היא יוצרת הסתברות גבוהה מאוד להתרחשות תאונה. בית המשפט קבע, כי סיכון מעין זה (תאונה שנגרמה עקב הימלטות מהמשטרה) הוא לא סיכון שנכלל במסגרת הסיכונים והחישוביים האקטואריים, שלפיהם נגזר גובה הפרמיה, ואף למעלה מכך- לא ראוי שילקח סיכון זה בחשבון במסגרת השיקולים האקטואריים של חברת הביטוח.
עוד קבע בית המשפט, כי אילו היו חברות הביטוח מחוייבות לפצות נהגים נמלטים על נזקי ממון שנגרמים להם במרדפים מסוג זה- בין אם מדובר בהימלטות מהמשטרה ובין אם מדובר הימלטות בלתי חוקית אחרת- הייתה נגרמת בכך תקלה ציבורית חמורה, עד כדי פגיעה בתקנת הציבור, באופן בו הציבור ייאלץ להעניק "סבסוד מלא" להתנהגות עבריינית מעין זו, ובכך בעצם לתמרץ אותה. לשיטת בית המשפט תוצאה מעין זו איננה סבירה והיא גם לא הוגנת לשיטתו במישור החוזי.
מסקנת בית המשפט לא נתמכה בקונסטרוקציה משפטית קונקרטית אלא בעקרונות משפטיים רחבים, כגון עיקרון תום הלב, זאת כאשר אף לשיטת בית המשפט, נסיבות המקרה עונות על ההגדרה של מקרה ביטוח בפוליסה ואין כל חריג שמחריג את הכיסוי הביטוחי במקרה של מרדף ו/או הימלטות.
בית המשפט ביסס את תוצאתו המשפטית בכך, שחלה על הנהג הפוגע, כצד לחוזה הביטוח חובת תום הלב בקיום החוזה בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים.
עוד קבע בית המשפט, כי את הלאקונה בפוליסה התקנית, שעל בסיסה נוסחה הפוליסה שבענייננו, ולפיה אין חריג שמתייחס למצבים כמו נסיעה פרועה במהלך הימלטות בלתי חוקית במרדף, יש למלא באמצעות התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח. יחד עם זאת בית המשפט לא נימק את קביעתו זו ולא הסביר מהי אותה "התכלית האובייקטיבית" של הפוליסה ומדוע שלילת תגמולי ביטוח בנסיבות של נזק במסגרת מרדף משטרתי חוטאת ומנוגדת לאותה תכלית.
בית המשפט מצא לרפא את היעדר הנימוק שבקביעותיו על ידי כך, שהורה על מחיקת הודעת הצד השלישי שהגיש הנהג הפוגע נגד חברת כלל, כדי לאפשר לנהג הפוגע ללבן אותן כראוי בהליך נפרד אם ירצה בכך, ולא במסגרת הודעת צד שלישי. בכך בית המשפט לא יצר מחסום דיוני ומעשה בית דין כלפי הנהג הפוגע ואיפשר לו להגיש תביעה נפרדת נגד חברת כלל. אולם, מהלך מעין זה אין בו כדי לרפא את חובת ההנמקה המוטלת על בית המשפט בקביעותיו, ובפרט כאשר עסקינן במקרה בו קיימת לקונה כפי שאף בית המשפט ציין.
סוף דבר: התביעה נגד הנהג הפוגע התקבלה במלואה, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי, אך בית המשפט קבע כי אין לפסוק לזכות חברת כלל הוצאות בשים לב לכך שההודעה לצד שלישי שהגיש הנהג הפוגע נמחקה ולא נדחתה ובשים לב לכך שהטיעונים שהועלו על ידי כלל במסגרת ההליך- נדחו.
נכון לכתיבת שורות אלה לא ידוע האם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.